חדשות

הלחימה בעזה הציתה שיח מתלהם ברשתות החברתיות. כעת, מי שנלחמו בחירוף נפש דרך המקלדת צפויים להיפגש בבית המשפט בתביעות לשון הרע. מה הסיכויים של תביעות אלה, האם חייל יכול לתבוע את מי שכתב "החיילים רוצחים" ומי יוכל לטעון לפרסום בתום לב?

הפייסבוק רגש 38 יום של לחימה. לא רק בחזית של עזה, גם בחזית התקשורתית בין המגיבים השונים, שהרבו להתלהם ולהילחם בחירוף נפש דרך המקלדת. אם זזת קצת ימינה, הרי שהיית ל"פשיסט", "גזען", "קיצוני", "מחרחר ריב" ו"משוגע". אם זזת טיפה שמאלה, הפכת ל"אויב", "שונא יהודים", "שונא עצמי" ובגרסאות קצת יותר מתלהמות – "שוכבת עם ערבים" ו"לך לעזה". סתם "אידיוט" כבר לא עבד במלחמה הזו. המגיבים רצו דם. הסתה והמרדה, קריאות לפיטורי עובדים שהתבטאו נגד המבצע, קריאות למרד קונים, החרמות וכמובן – הודעות דקלרטיביות על "הסרת חבר" בפייסבוק. Unfriend. ברוגז אי-רברסבילי.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בכנס של לשכת עורכי הדין שהתקיים ב-28 ביולי בנושא לשון הרע, אותו ארגנתי במסגרת ועדת לשון הרע שאני עומד בראשה, נערך פאנל בהשתתפות שופטי בית משפט השלום בתל אביב. דנו שם בהגנות השונות של תום הלב – סעיף 15 על כל תתי-סעיפיו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 – ובמסגרת זו, גם באפשרות של נתבעים, שתוגש נגדם תביעת לשון הרע בגין התבטאויות בלתי הולמות ברשתות חברתיות בהקשר של דעות פוליטיות קיצוניות או מתלהמות בזמן המבצע, להתגונן באמצעות סעיף זה. האם יוכלו לטעון כי מדובר "עניין אישי כשר" שלהם, דעתם הפוליטית שעליה הגנו, ולפיכך התבטאו "בתום לב" כשכינו אחרים במילים קשות? האם יוכלו לטעון כי מדובר היה בביקורת לגיטימית או הבעת דעה?

השופט יכריע לפי תפיסת עולמו

תתי הסעיפים 15(2), 15(3) ו-15(4) בחוק איסור לשון הרע הם סעיפי סל, כאשר כמעט כל התבטאות אנושית של מאן דהוא יכולה להיות מנומקת על ידם: (2) מוגן בתום לב משעה שהיחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי.

כך, למשל, האמירה שפלונית היא "משת"פית של האויב" או "בושה לעם ישראל" נאמרה מאחר שחשנו חובה מוסרית וחברתית להודיע זאת, הגנו על ענייננו האישי הכשר מפניה והבענו דעה על התנהלותה ודעותיה בעניין ציבורי. הלא כן? (ניתוח מלא של המצב דורש גם התייחסות לחזקות תום הלב של ס' 16 לחוק, שהינן אף מעורפלות יותר מאלה).

כבוד השופט עודד מאור, שענה על שאלה זו בפאנל, הסכים כי הניסוח העמום של סעיפי תום הלב בחוק מעביר את ההחלטה אל השופט היושב בדין, ולא מעט לפי תפיסת עולמו. זאת, שהרי לפי פסיקה ענפה, המבחן לקבלת תביעת לשון הרע והכרה כי בדברים יש דיבה הוא "מבחן האדם הסביר", שאותו קובע השופט עצמו בלא שמביאים בפניו הוכחות לעניין זה. כך גם אותן "בדיקות מקדימות" שהיה על המפרסם לעשות קודם הפרסום (לפי סעיף 16) שעומקן ורצינותן לא מפורטות בחוק.

השופט מאור הוסיף כי סביר יהיה לפגוש עם שוך הקרבות בתביעות רבות מתחום לשון הרע, העוסקות בהתבטאויות בלתי הולמות ברשתות חברתיות. לטעמו, במקרים רבים, תביעות כאלה גם תתקבלנה. יש אמירות, כך רמז, אשר בהיותן מנוסחות בלשון "עובדה", והן נתפסות כמסירת מידע חד משמעי אודות אדם מסוים, מידע שאינו נכון והינו פוגעני, תסתיימנה בפסיקת הוצאות לטובת המושמץ.

אין תביעות ייצוגיות בלשון הרע

אכן, עצה טובה למשמיצים תהא להביע דעה, קיצונית ככל שתהיה, ולא להתיימר למסור מידע בלשון עובדה. עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא היעדר אפשרות להגיש "תביעה ייצוגית" בלשון הרע. כלומר – פרט בודד, נניח חיל צה"ל אחד, לא יכול לתבוע את מי שכתב "החיילים רוצחים" ולטעון כי הוא אחד הפרטים בקבוצה שנפגע. סעיף 4 לחוק מונע הגשת תביעה כזו, אלא באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, שכבר אכזב קבוצת חיילים שביקשו לתבוע את דרך הצגת חיילי צה"ל במבצע "חומת מגן" (2002) כפי שהשתקף באופן מעוות בסרטו של מוחמד בכרי, "ג'נין ג'נין". בסרטו של בכרי הוצג טבח שלא היה, וחיילי צה"ל הוצגו בו כרוצחים. מספר חיילים טענו לנגיעה אישית שכן הם שכן השתתפו בקרבות, אך הושבו ריקם, משום שהיועץ המשפטי לממשלה העדיף את חופש הביטוי על פני חריגה ממדיניותו מימים ימימה (תא 6053-08-07 ובהמשך בערעור לבית המשפט העליון ע"א 8345/08). כלומר – מאחר שלא אוזכרו בשמם המפורש, ומאחר שלא מדובר בקבוצה קטנה ומזוהה, הרי שאין עילת תביעה.

בימי הלחימה, הרשתות החברתיות נמלאו אמירות על "כל השמאלנים" ו"כל הערבים" או "כל פעילי הימין" והכללות דומות. ברי כי בגין התבטאויות "קיבוציות" אלה, של קבוצות גדולות ולא מזוהות באופן פרטני, לא ניתן כלל להגיש תביעה. אלה תוגשנה, כאמור, במקרים בהם אחד טען כנגד אחר, שניהם מזוהים, האמירה הייתה פוגענית ועל פי רוב נוסחה בלשון עובדה. אין זה משנה אם מדובר במשלוח סמס קבוצתי, אמירה על עמוד פייסבוק הגלוי לכלל החברים של הכותב או הנפגע, פרסומים בקבוצת ווטסאפ פעילה, או כל פורמט אחר, הכולל נמענים נוספים זולת הנפגע.

במקרה של עמוד פייסבוק של צד ג' שפתח פוסט, ובמהלך השרשור החלו שניים להתגולל פומבית זה נגד זה, יש הלכה למעשה אחריות עקיפה גם למנהל הפוסט, שהרי יכול היה בעצמו להסיר את ההשמצות שכתב צד א' על ב', הגם שהוא, בהיותו צד ג', רק הביט בהם באופן פאסיבי. נכון לפסיקה העכשווית, אין ציפייה אמנם כי הוא עצמו יסיר מיוזמתו את ההתכתבות המופיעה במורד השרשור, שלפעמים הוא אינו מודע לה והיא מופיעה אי שם בתגוביות רחוקות. ואולם, מרגע שנערכה אליו פניה על ידי הטוען-להיותו-מושמץ, הרי שהוא חב להסיר את הפרסום הפוגעני תוך זמן סביר, כנאמן ל"נוהל הודעה והסרה", אשר אומץ מתוך חוק המילניום הדיגיטלי האמריקאי, לתוך הפסיקה הרווחת כיום בתביעות לשון הרע.

עיגון חקיקתי מקומי אין לנוהל זה, אך בתי המשפט אימצו אותו בהתלהבות (אחרי הופעת הבכורה שלו בהליך א 7830/00, שלום כפר סבא, ארנון בורוכוב נגד אלישי פורן,

פסק דין מיום 14/07/2002 של השופט רמי אמיר), והוא הפך חביבם של שופטי שלום ומחוזי בכל התביעות הנוגעות לאחריות מנהלי אתרים מיני אז (ראה החלטת השופט ישעיהו בבית המשפט המחוזי בת"א, א 1559-05 מיום 23/7/2009).

רשת עוקפת צנזורה

בישיבת ועדת לשון הרע שנערכה בלשכת עורכי הדין (19/5/14), ציינה אורחת הישיבה, כבוד השופטת ריבה ניב מבית משפט השלום בתל אביב, כי סביר יהיה לראות במנהל admin של קבוצת פייסבוק בבחינת אחראי לפרסומים במורד השרשורים בקבוצה, במידה דומה לזו שבה רואים כיום את מנהל אתר האינטרנט. אחריותו אינה לניטור ההודעה המשמיצה בזמן אמת שכן לא מצופה ממנו לעקוב 24 שעות ביממה אחרי הפרסומים. (לטענת העוסקים בתחום, הטלת דרישה כזו על מנהל אתר תוביל לעלויות הנובעות מהפיקוח ואלה תגולגלנה על הגולשים, כמו גם לצנזורה מקדימה, שתיצור "אפקט מצנן" שיפגע בשימוש ובמידע באינטרנט ובאופייה של הרשת). הציפייה היא כי הוא יהיה זמין לפניות של המושמץ, יסיר את הפרסום לבקשתו ובכך תבוטל אחריותו. מובן שעומדת הזכות למנהל הפורום להתעקש על הותרת הפרסום, ובמקרה כזה, אם תוגש תביעת דיבה, הרי שחלקו של מנהל האתר או הפורום יהא בהתנהגות רשלנית לפי פקודת הנזיקין.

בהיקש דומה – גם מנהל קבוצת ווטסאפ, אשר נעשית אליו פניה לעניין הסרת הודעה פוגענית, הגם שלא כתב אותה בעצמו, אמור להסירה לאחר הפניה. רשת הווטסאפ התגלתה ככלל כרשת עוקפת-צנזורה, בין היתר בפרסום מידע על חללים וגם על כאלה שאינם חללים אך רשלנות הובילה אותם לתוך רשימת המתים. מעבר לעבירות הפליליות, הן על פי החוק הצבאי והן על פי חוק העונשין, יוצרות עילות לשון הרע ודיבה עילות תביעה משל עצמן, לדוגמא – כאשר החי, שנטען שהוא מת, או מי מבני משפחתו, יתבעו את הפגיעה בשמם הטוב. לתביעות אלה גם מימד נוסף של רשלנות, פגיעה בפרטיות במקרים מסוימים ועוולות נוספות.

כתבתם? מחקו בדיעבד

על כל אלה נוסיף את התביעות הכרוכות דווקא בעולם דיני העבודה, הנוגעות לפיטורי בזק, עם שימוע אינסטינקט או ללא שימוע כלל, של עובדים ממוצא ערבי על פי רוב, אשר מיוחסות להם התבטאויות של שמחה בגין מותם של חיילי צה"ל. פוסעים אנו כעת במורד הגבול הדק בין הבעת דעה (כאשר לפי הפסיקה, דווקא יש להגן על הדעה הקיצונית ולא על זו הנעימה לאוזן), המרדה והסתה (מחוק העונשין), הפרת הפרטיות של העובד (שהמעסיק אינו רשאי לעקוב אחר התבטאויותיו הנעשות בחייו הפרטיים) ועד הד עמום מפסק דין מפורסם של ד"ר אלדד שייב, לפני 60 שנה, כשנציגי שלטון מפ"איניקי ביקשו למנוע ממנו ללמד בבית הספר כמורה, פן יציף שם את דעותיו הימניות (בג"ץ 144-50, שייב נגד משרד הביטחון , פ"ד 399 בעמ' 406-407(. נזכיר כי שר הביטחון היה דוד בן גוריון. צחוק הגורל הוא כי היום דעות השמאל הקיצוני הן המסולקות ממקום העבודה.

הצד השני של המטבע הוא "מרד קונים" של יהודים בחנויות של ערבים, פורומים ואתרי אינטרנט, לרבות קבוצות פייסבוק, המסמנות עסקים של ערבים או התקרבות רומנטית בין זוגות מעורבים, תוך הוקעתם הפומבית. לא פעם יש בהצגתם של אנשים באתרים אלה, עם תמונות מפורשות ושמות נקובים, כדי לפגוע בשמם הטוב, לבזותם וכן לפגוע בפרטיותם. הנה לך כר דשא נרחב לעוד קבוצת תביעות, הפעם של המגזר הערבי, כנגד מנהלי הקבוצות או מעלי הסטטוסים הפוגעניים.

משכך, וכפי שלמדו גם אמנים ידועים על בשרם, הרי המשכיל בעת ההיא יידום. ומי שלא נדם, לכל הפחות ימחק בדיעבד את הרגעים בהם התבטא בנמהרות. אמנם כבוד השופט אושרי פרוסט-פרנקל, גם היא בפאנל שנערך ביום העיון האחרון, הציגה קו מפויס יותר – המכיר בהגנות של "עדנא דריתחא" או כאלה הנובעות מקינטור קודם על ידי הנפגע, אשר לכאורה מצדיק לשיטתה את תקיפת הפוגע את הנפגע לאחר מכן בתגובה, ולכל הפחות – מקטין או מאיין כליל את הפיצוי המגיע לו לאור הנסיבות. השופטת פרוסט-פרנקל מייבאת את סעיף 65 מפקודת הנזיקין באמצעות סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע וטוענת כי יש מקרים שבהם התובע, הוא הנפגע, הביא את הפגיעה על עצמו בגלל התנהגותו שקדמה לפרסום המעוול. טענה שיכולה לעמוד במקרים בהם מוצג שרשור מלא, הכולל הצקות של התובע כלפי הנתבע, קודם לדברים שבגינם הוא תובע את הנתבע.

ואולם, דומה כי דבריו של השופט מאור דווקא, ואזהרתו כי תביעות עשויות להתקבל, צריכות לעמוד לנגד עינינו. ולא זאת אף זאת – כל עוד התותחים רועמים, לא רק המוזות, אלא גם המקלדות – עדיפות כשהן שותקות.

עו"ד רון לוינטל הוא בעל משרד עורכי דין העוסק בדיני לשון הרע וזכויות יוצרים. http://www.ron-law.co.il

מאמרים נוספים של המחבר:

משוררת פרובוקציות

שרה גיבורת ביבי

אריק שרון מת, פרטיותו הרפואית מתה עימו

הנאצים חוזרים, לפחות לבתי המשפט