דו"ח החוקר הפרטי, שייחס לעורך הדין מרמה, גניבה מלקוחות והימלטות מהארץ, נמסר לחברת הביטוח שבה בוטח בפוליסת אובדן כושר עבודה. ביהמ"ש חייב את החוקר לפצות את עורך הדין ב-75 אלף שקל לאחר שקבע כי הוא לא ביצע ולו בדיקה אלמנטרית כדי לברר את אמיתות הדברים שקרא באינטרנט
בית משפט השלום קיבל את תביעתו של עורך דין נגד חוקר פרטי וחברה בבעלותו בגין לשון הרע שפורסם נגדו בדו"ח חקירה, שייחס לו בין היתר מרמה וגניבה מלקוחות, המלטות מהארץ בעיצומה של חקירה ועוד. הדו"ח נמסר לחברת הביטוח שבה בוטח עורך הדין בפוליסת אובדן כושר עבודה, ובגינו נשללו ממנו התגמולים אותם תבע. השופטת רונית פינצ'וק אלט קבעה כי לא עומדת לחוקר ולמשרד החקירות הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב, בין היתר בשל הקביעה הנחרצת שאינה מבחינה בין ביצוע עבירות לחשד, וכן בשל ההסתמכות על כתבות באינטרנט שאינן מקור מהימן, מבלי לציין זאת בדו"ח.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע, עורך דין במקצועו, רכש פוליסת ביטוח לאבדן כושר עבודה מחברת הביטוח מנורה. במהלך שנת 2002, הוכר התובע כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי וכמי שאיבד את כושר עבודתו, ולכן פנה למנורה בבקשה לקבל תגמולים על פי הפוליסה. משדרישתו נדחתה, הגיש התובע תביעה נגד מנורה. לטענתו, מכתב ההגנה שהגישה מנורה, למד התובע כי הסיבה שלא שולמו לו תגמולים נבעה מחשדות לכאורה במעשים פליליים בהם השתתף, ובהמשך אף נדהם לגלות כי בחוות הדעת הרפואיות מטעם מנורה נרשמו עובדות שקריות לגביו, לרבות טענה כי בשנות התשעים הקים מספר חברות שבאמצעותן עסק בפעולות גניבה ומרמה שהסתכמו ב-12 רישומים פליליים נגדו.
לאחר שהתובע התלונן על המומחים בפני גורמים שונים, שלח אחד מהם תשובה שבה כתב בין השאר כי בין התיעוד שהועמד לפניו נכלל גם דו"ח של חברת חקירות בבעלותו של הנתבע, חוקר פרטי במקצועו, אשר הועסק על ידי מנורה לצורך חקירה בתביעת התובע. רק לאחר שהתובע עתר לבג"ץ ניתנה הסכמתה של מנורה לגילוי דו"ח החקירה שעליו נסמכו מנורה והמומחים מטעמה, ובו אכן נכתב כי התובע ביצע עבירות מרמה וגניבה לרבות של כספי לקוחות, בהיקף מאות אלפי דולרים שאותם החזיק בנאמנות. עוד נטען בדו"ח כי התובע נמלט מהארץ, הודה בכל המיוחס לו וכי הצטברו נגדו 12 רישומים פליליים. בסיכום הדברים, נכתב כי התובע "מנסה להתקיים מקצבת אי כושר וגם להתחמק מאחריות פלילית עקב אי שפיות פסיכיאטרית בהמשך לפעילותו הפלילית".
רשלנות קיצונית
עורך הדין הגיש תביעה לבית המשפט לפיצוי בסך של 300 אלף שקל בעילות של לשון הרע, רשלנות והפרת חובה חקוקה. לטענתו, כל המסקנות אליהן הגיעו הנתבעים בדו"ח החקירה היו שגויות, זדוניות ומגמתיות ונעשו על סך ממצאים שקריים שהושגו ברשלנות קיצונית. התובע טען כי מעולם לא עבר עבירות מרמה וגניבה, לא הואשם, לא הועמד לדין, לא הורשע ומעולם לא היה לו כל רישום פלילי. עוד הוסיף כי מעולם לא נמלט מהארץ ולא הודה בכל עבירה.
עוד טען התובע כי הנתבע הפר את כללי האתיקה של החוקרים הפרטיים, הקובעים כי על חוקר פרטי להקפיד על נכונות המידע שהוא מוסר ללקוחו.
השופטת רונית פינצ'וק אלט קיבלה את התביעה וחייבה את החוקר ומשרד החקירות לפצות את עורך הדין בסך של 75 אלף שקל. השופטת ציינה כי האמירות המייחסות לתובע שלל מעשים פליליים, לרבות הקמת חברות שבאמצעותן עסק בפעולות גניבה ומרמה, גניבת כספי לקוחות בהיקף מאות אלפי דולרים, המלטות מהארץ בעיצומה של חקירת המשטרה, ועוד – הן אמירות שהיו מתפרשות על ידי הקורא הסביר ככאלה שיש בהן כדי להשפיל את התובע, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג, וכן לפגוע במשלח ידו כעורך דין.
עוד ציינה השופטת כי בפסיקה כבר נקבע כי אמירות לפיהן אדם עבר עבירות פליליות יתפרשו כאמירות המהוות לשון הרע, ונדירים המקרים שבהם יקבע אחרת.
השופטת פינצ'וק אלט ציינה כי הנתבעים לא טענו להגנת אמת בפרסום, שכן לא טענו שהדברים שפורסמו היו אמת, אלא שהדברים נמסרו להם על ידי אחרים או נמצאו בכתבות עיתונאיות ובאינטרנט. הבחינה הנעשית לגבי דרישת האמת בפרסום היא ביחס למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום למציאות האובייקטיבית, אולם במקרה זה אין אמת אובייקטיבית באמירות שנכללו בדו"ח החקירה, והנתבעים אף לא טענו כי הדברים הללו נכונים. עוד ציינה השופטת כי הנתבעים לא הביאו ראייה כלשהי לגבי דברים שנודעו להם ממקורות אנושיים ובירור במשטרה, וכל שהגישו הן כתבות שונות שפורסמו באינטרנט זמן רב לפני ביצוע החקירה על ידם.
עוד צוין כי הנתבעים לא חיפשו (ולא מצאו) ראיות של ממש לתוכן הפרסום, לרבות רישומים על שלילת רישיונו של התובע בלשכת עורכי הדין או אסמכתאות נוספות שהיו אמורים למצוא אילו היה מוגש נגד התובע כתב אישום בשל מרמה או כל עבירה אחרת. השופטת הדגישה כי מאחר שמדובר בדו"ח חוקר פרטי שנערך תמורת תשלום, השתמע שהמידע שבדו"ח התקבל לאחר חקירה ובדיקה של הנתבע כחוקר פרטי, מה גם שלא צוין בו כי הוא מבוסס על פרסומים שנמצאו על ידי החוקר משיטוט באינטרנט או כי המידע לא נבדק כלל על ידי הנתבע. לפיכך, לא עומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום.
בדיקה שטחית ולא מבוססת
השופטת דחתה את טענת הנתבעים כי מדובר בדו"ח פנימי שלא היה אמור להגיע לידיעת התובע, שכן מדובר לכל היותר בטרוניה של הנתבעים על כך שהאופן האמיתי שבו התנהלו נודע לתובע, לאחר שמנורה נאלצה להעביר לו את הדו"ח. דווקא העובדה שהנתבעים ידעו שהדו"ח לא יובא לידיעתו של התובע היא המטילה עליהם את החובה לנהוג משנה זהירות במידע שהם מספקים לחברת הביטוח, שכן התובע לא יוכל להביא לידיעת החברה כי המידע אינו נכון. השופטת הדגישה כי כאשר מדובר בהגנת אמת הפרסום יש הבדל בין פרסום הקובע בצורה נחרצת שאדם ביצע עבירה פלילית לבין פרסום המציג אפשרות שהוא ביצע עבירה, בייחוד כשבעיני הקורא הסביר, חוקר פרטי מבין היטב את ההבדל בין השניים ומטרת החקירה היא גילוי העובדות האמיתיות ולא מכירת עותקים של עיתון.
עוד קבעה השופטת כי גם הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבעים, אשר לא ביצעו שום בדיקה, ולו אלמנטרית, כדי לוודא את אמיתות הדברים שנמצאו על ידם באינטרנט, ואשר אותם כתבו כאמת נחרצת בדו"ח, אף שידעו את תוצאתם הקשה. השופטת ציינה כי בדיקה האם הורשע אדם בעבירות פליליות ואם נשלל מסיבה זו רישיונו כעורך דין היא בדיקה שניתן לבצע באמצעים סבירים, בדרך חוקית, ובדרך האמורה להיות ידועה לחוקר פרטי. משלא קיבלו הנתבעים אימות להרשעה פלילית ולשלילת רישיונו של הנתבע כעו"ד, די היה בכך כדי להדליק "נורות אדומות", שמא אין בדברים אמת.
עוד נקבע כי גם ההסתמכות על כתבות באינטרנט לכתיבת דו"ח חוקר פרטי מלמדת על חוסר תום הלב של הנתבעים לגבי הפרסום, בייחוד כשהנתבעים לא מצאו לנכון לציין זאת בדו"ח. על חוסר תום ליבו של הנתבע ניתן היה ללמוד גם מהודאתו בכך שהמניע לכתיבת הדו"ח כפי שנכתב, היה "לגרות" את חברת הביטוח להזמין חקירה מקיפה יותר.
