במסגרת פינה בתוכנית "שער השבת", ייחס שרף לחבר הנהלת התאחדות הכדורגל רביב ספיר, בין היתר, את רכישת קבוצת הפועל ראשון לציון כ"צעצוע" עבור בנו השחקן. ביהמ"ש קבע כי דבריו של שרף מהווים אמנם לשון הרע, אולם חוסים תחת הגנת הבעת הדעה ותום הלב
בית המשפט המחוזי דחה תביעת לשון הרע בסך 3 מיליון שקל שהוגשה נגד מאמן הכדורגל והפרשן שלמה שרף וערוץ הספורט, בגין דברים שאמר שרף במסגרת פינה בתכנית בהם ייחס לחבר בהנהלת ההתאחדות לכדורגל בין היתר רכישת קבוצת "הפועל ראשון לציון" על מנת שבנו ישחק בה, פיטורי המאמן מכיוון שלא שיתף את בנו במשחקים, וכן ייחס לאשתו קללות של המאמן על רקע זה. השופטת יהודית שבח קבעה כי אף שהדברים עלו כדי לשון הרע, רכיביה העובדתיים העיקריים של הכתבה אומתו והדברים אף ראויים להגנת הבעת הדעה ותום הלב בשים לכך שהפרסום לא חרג מתחום הסביר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בפברואר 2012 שודרה בערוץ הספורט תוכנית בשם "שער השבת", שבה הגיש שרף פינה בשם "נו באמת". בפתח התכנית נאמר כי בהמשך יפרסם שרף בפינתו "סיפור יפה" על רביב ספיר, איש עסקים וחבר הנהלת ההתאחדות לכדורגל, שהיה בעבר ובהווה בעלים של מועדוני כדורגל שונים. בהגיע הפינה, טען שרף כי ספיר רכש את קבוצת הפועל ראשון לציון כ"צעצוע" עבור בנו, גל ספיר, על מנת שיוכל לשחק בה, כי מאמן הקבוצה לא שיתף את בנו במשחקים וכי במקרים אלו היתה אשתו של התובע מקללת מהיציע. עוד טען כי ספיר ביקש לפטר את המאמן שלושה חודשים קודם לכן אך לא עשה זאת מחשש שיאמרו כי הסיבה לכך היא אי שיתופו של בנו במשחקים, וכי בעבר היה הבעלים של קבוצות אחרות באזור ורמת גן אך עזב אותן מכיוון שבנו לא שיחק. אמירות נוספות השנויות במחלוקת הן כי מאמן נוסף בקבוצה רצה להביא בלמים חדשים, אך ספיר לא הסכים לכך מחשש שהדבר יפגע בבנו, וכי מאמנים נוספים פוטרו על רקע אי שיתוף הבן במשחקי הקבוצה. לסיכום הוסיף שרף "פניה אישית" לספיר, באמרו כי הוא צריך להיות "בעלים של קבוצה ולא אבא שדואג לילד שלו על חשבון המאמנים".
אב דאגן ושאפתן
השופטת יהודית שבח דחתה את התביעה, על אף קביעתה כי הפרסום שבמחלוקת עולה כדי לשון הרע כהגדרתו בחוק. השופטת ציינה כי האדם הסביר השומע את דבריו של שרף יסיק כי ספיר, שהוא בעלים של מועדון כדורגל, מונע בפעילותו על ידי אינטרס אישי לקידומו של בנו כשחקן כדורגל, וכי רצונו זה בא על חשבון דאגתו לטובת הקבוצה והצלחתה. בנוסף, גם הפרסום שכוון לאשתו של ספיר, אשר ייחס לה הטחת קללות אל עבר המאמן כשהלה לא כלל את בנה בהרכב, הוא פרסום פוגעני, בהתחשב בכך שאמירה מבזה כלפי בן זוג של תובע כמוה כהטחת עלבון ישיר בתובע עצמו.
יחד עם זאת, סברה השופטת כי הגם שמהדברים ניתן לכאורה להבין במשתמע כי הבן הוא שחקן חלש שזקוק לעזרת אביו כדי להצליח, הרי שאין למצוא בפרסום כל אמירה ישירה או עקיפה המתייחסת לכישוריו, והנאמר בו מתיישב בהחלט גם עם מסר לפיו ספיר הוא אב דאגן ושאפתן, ש"דוחף" את בנו למרות שהבן הוא שחקן צעיר ומוכשר שיכול להסתדר בכוחות עצמו. מכאן, המסקנה שדבריו של שרף בפרסום כללו דברי לשון הרע על ספיר העשויים להשפילו או לבזותו בעיני הבריות.
נושא חם על סדר היום של אוהדי הספורט
השופטת שבח קבעה כי שרף וערוץ הספורט הרימו את הנטל להוכיח את הגנת אמת בפרסום, שכן רכיביה העובדתיים העיקריים של הכתבה, בשים לב לרעיון הכללי המובע בה, אכן אומתו. ספיר עצמו אישר כי היה פעיל באגודת ידידי מחלקת הנוער של מכבי תל אביב בעת שבנו שיחק בה, כי רכש את מחצית הזכויות במחלקת הנוער של הכוח רמת גן ושימש כיו"ר עת בנו עבר לשחק במחלקה זו, וכן כי לא מימש את האופציה לרכוש את מחצית הזכויות בקבוצה ועזב את המועדון שעה שבנו עזב את הקבוצה.
עוד אישר ספיר כי לאחר מכן רכש את הזכויות בהפועל ראשון לציון וכי תקופה קצרה לאחר מכן עבר בנו לשחק במחלקת הנוער של קבוצה זו, וכן אישר את דבר פיטוריו של המאמן. תמיכה נוספת באמיתות הדברים נמצאה בעדותו של המאמן שפוטר, ממנה עלה כי ספיר כעס עליו בתקופות שבהן סבר כי לא שיתף את בנו במשחקים בצורה הולמת. השופטת הדגישה כי המאמן הובא לעדות באמצעות צו הבאה והרושם הכללי שהוא הותיר היה כי אינו נוטר לספיר ואינו חפץ להרע לו. נוסף לכך, הדגיש המאמן כי חילוקי הדעות שהיו לו עם ספיר נסבו רק על נושא שיתופו של בנו במשחקים ולא על התנהלותו כמאמן או על הישגי הקבוצה.
המאמן התייחס בעדותו גם לאמירה לפיה אשתו של התובע נהגה לקלל אותו מהיציע ככל שלא שיתף את בנה במשחקים, דברים שנתמכו גם בעדותו של רון קופמן, שהגיש יחד שרף את התוכנית. לכך, הוסיפה השופטת את הימנעותם של התובעים מלזמן לעדות את אשתו של ספיר, וקבעה כי אי-העדתה ואי הכחשתה את שיוחס לה מקימים את ההנחה שלו הייתה מעידה היו דבריה תומכים בטיעון הנתבעים.
בכל הנוגע לקיומו של עניין ציבורי בפרסום, סברה השופטת כי אין מחלוקת שתחום הספורט בכלל, והכדורגל בפרט, הוא נושא ציבורי התופס נפח לא מבוטל בחיי היומיום ובסיקור התקשורתי. כנגזרת מכך, ניתן בהחלט לומר כי בעלים של מועדון כדורגל, המשמש גם בתפקיד של חבר הנהלת ההתאחדות לכדורגל בישראל, מצוי במרחב הציבורי משפעולותיו והתבטאויותיו מעוררות עניין ציבורי. מכאן, שקמה לנתבעים הגנת "אמת בפרסום".
השופטת שבח הוסיפה כי לנתבעים עומדת גם חזקת תום הלב, שכן הפרסום לא חרג מתחום הסביר. זאת, לאור שלל הפרסומים השונים שהציגו הנתבעים, מהם עולה כי נושא הכתבה היה נושא "חם" על סדר היום של המתעניינים בספורט, ואף ספיר עצמו התראיין בסוגיה זו בכלי תקשורת אחרים. עוד צוין כי הכתבה שודרה לאחר שהמאמן פוטר בשידור חי ובמסגרת תכנית ספורט קלה שכוונה אל קהל היעד של אוהדי הספורט בלבד.
השופטת ציינה עוד כי שרף נקט באמצעי הסביר ביותר שעמד לרשותו לצורך בירור האמת, על דרך שיחה עם המאמן, שאימת בפניו כאמור את המידע. בנוסף, הפרסום חוסה תחת הגנת הבעת הדעה ומבטא רעיון לפיו אין זה רצוי שבן ישחק בקבוצה שאביו הוא בעליה, בודאי לא עת הקבוצה נרכשת במיוחד על מנת שהבן ישחק בה.
ספיר ובנו חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 35 אלף שקל.
