לאחר שנדחתה בקשתו לדיון נוסף חזר קצב ותקף את הרשעתו בטענה כי לוח הזמנים שקבע בית המשפט אינו נתמך בראיות. השופט הנדל קבע כי מדובר בשאלה נטולת חשיבות מבחינה משפטית, והבהיר כי המסגרת הדיונית של משפט חוזר אינה במה ל"מקצה שיפורים" ולערעור נוסף
בית המשפט העליון דחה את בקשתו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב, המרצה עונש מאסר של שבע שנים בגין אונס, להורות על קיום משפט חוזר בעניינו בטענה כי נגרם לו עיוות דין. השופט ניל הנדל קבע כי הבקשה אינה אלא הצגה מחודשת של הטענות שנדונו ונדחו כולן בערכאות הקודמות, והבהיר כי המסגרת הדיונית של משפט חוזר אינה משמשת במה ל"מקצה שיפורים" ואף לא לערעור נוסף.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בקשתו של קצב, באמצעות עוה"ד יהושע רזניק וציון סהראי, מתמקדת באירוע האונס של א' ממשרד התיירות, בעת שכיהן כשר התיירות והמתלוננת נשאה בתפקיד בכיר בלשכתו. קצב טען כי האופן שבו נדונה ונדחתה טענת האליבי שלו גרמה לו עיוות דין, הנובע מכך שבית המשפט המחוזי קבע לוח זמנים לביצוע האונס שאינו מבוססת על חומר הראיות. לטענתו, בית המשפט העדיף להניח הנחות נעדרות ביסוס, במקום להסיק מסקנות מהתשתית הראייתית שהוצגה בפניו. בית המשפט העליון אימץ את קביעותיו של המחוזי, ואף הוסיף השערות משל עצמו. לטענת קצב, הערכות, השערות והנחות אין מקומן במשפט הפלילי והעלאתם מעוררת חשש לעיוות דין.
השופט ניל הנדל דחה את טענותיו של קצב וקבע כי חומר הראיות אינו מעלה ספק סביר באשר להתקיימות יסודות עבירת האונס. "המבקש נתפס לאי אמירת אמת בגרעין הקשה של הדברים החשובים", כתב השופט. "אף לא נמצאה כל ראיה שיש בה כדי ליצור ספק סביר שמא יחסי המין היו בהסכמה... מול עדותה המהימנה של המתלוננת – לא העמידה הסנגוריה טענה איתנה אשר עשויה היתה להפוך את סיפורה של המתלוננת לבלתי אפשרי".
השופט הנדל חזר על ההלכה כי הכרעת דין מרשיעה אינה חייבת לצייר תמונה מדויקת, חדה ומלאה של עובדות המקרה, מה גם שבמקרה זה, הספק באשר למועד המדויק של אירוע האונס אינו מערער את גרעין ההרשעה ואינו פוגע באמינותה של גרסת המתלוננת, שנתמכה גם בחיזוקים שונים בעלי משקל. מנגד, בית המשפט המחוזי התרשם כי עדותו של קצב לא היתה כנה וכללה אמירות שקריות למכביר בעניינים מהותיים המצויים בלב גרסתו, והתרשמות זו אושרה גם בבית המשפט העליון.
"מכלול הראיות מלמד שהרשעת המבקש באונס מבלי שבית המשפט הכריע באופן סופי באשר ליום ולשעה המדויקים שבהם התבצע האונס – בגין יסודה, ובוודאי שאינה בגדר עינוי דין", קבע השופט הנדל. "אי הוכחת השעה המדויקת של ביצוע העבירה אינה גורעת מהמסקנה כי בוצעה עבירה כלפי המתלוננת מבחינה משפטית, ושגרסתה ראויה לאמון". השופט הוסיף עוד כי בית המשפט לא קבע שעה מדויקת של ביצוע האונס בתאריך הרלוונטי, וכל שנקבע הוא שההסתברות הגבוהה ביותר הוא שמדובר ביום ה-19 באפריל 1998. ומכל מקום, מדובר בשאלה נטולת חשיבות מבחינה משפטית.
"המבקש מצהיר כי נגרם לו עיוות דין, ועל כך הוא מבסס את בקשתו. אך כאשר מציג המבקש את טענותיו אחת לאחת – מתקבל הרושם כי למעשה מדובר בהצגה מחודשת של טענות ערעוריות מובהקות, אשר נדונו ונדחו כולן בערכאות קמא", הדגיש השופט. "המסגרת הדיונית של משפט חוזר איננה משמשת במה ל'מקצה שיפורים' ואף לא לערעור נוסף".
