המשיב בערעור התנגש ברכבה של אישה שהיתה בשבוע ה-32 להריונה, והיא הובהלה לניתוח קיסרי עקב מצוקה של העובר, שנפטר כעבור 14 שעות. השופטת ברק ארז הזהירה מההשלכות של ההכרה באחריות לפגיעה בעובר על סוגיית ההפלות
בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה והרשיע אדם בגרימת מותו ברשלנות של עובר שנולד ללא רוח חיים, ניצל בעקבות מאמצי הרופאים ונפטר כעבור 14 שעות. השופטים דנו בשאלה האם ניתן להרשיע בעבירה הזאת בשעה שהפגיעה שהביאה למותו של הולד אירוע בעודו ברחם אמו ולכן עדיין לא נחשב "אדם", על פי חוק העונשין.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המשיב בערעור נהג ברכבו באופן רשלני והתנגש חזיתית ברכבה של אישה הרה בשבוע ה-32 להריונה. בעקבות התאונה נפגעה האישה באורח קשה ולעובר שנשאה ברחמה נגרמה מצוקה אשר חייבה לילדו בניתוח קיסרי. העובר נולד ללא רוח חיים, אך בעקבות מאמצי הרופאים הופיע דופק ומצבו השתפר וכעבור 14 שעות הוא נפטר.
"מזל מוסרי"
בית משפט השלום הרשיע את המשיב בגרימת מוות ברשלנות, בין היתר לאור הקביעה כי עבירת ההמתה היא עבירה תוצאתית – בשעת המוות (התוצאה האסורה) ולא בשעת ההתנהגות הפסולה היה העובר בגדר אדם.
המשיב ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי אשר זיכה אותו ברוב קולות וקבע כי היותו של הנפגע "אדם" היא רכיב נסיבתי בעבירה ונדרשת זיקה של עיתוי בין רכיב זה לרכיב ההתנהגותי.
המדינה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וטענה כי ישנן הכרעות סותרות באשר לדרך הניתוח של עבירות המתת אדם. במקרה זה, סותרת פסיקת המחוזי הכרעה אחרת של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר קבע כי המועד להגדרת ביצוע עבירת ההריגה הוא המועד שבו נקבע מותו של אדם – התוצאה – ולא שעת המעשה הפסול.
השופט סלים ג'ובראן קיבל את הערעור וקבע כי עמדתו של בית המשפט המחוזי עשויה להביא לתוצאות משפטיות בלתי רצויות שבהן לא תתגבש עבירה ותיפגע ההגנה על הערך החברתי המוגן בעבירה זו. זאת, בין היתר בשל "המזל המוסרי" - השרירותיות שבהתקיימותו או אי התקיימותו של הרכיב הנסיבתי דווקא בזמן ההתנהגות הפסולה. לשיטתו של השופט ג'ובראן, אין לדרוש זיקה של עיתוי לשם התגבשותה של עבירת גרימת מוות ברשלנות, שכן זו מצמצמת יתר על המידה את ההגנה על הערך החברתי המוגן של חיי אדם.
ניסוח זהיר של החוק
השופט ציין כי בחוק העונשין הישראלי אין הגנה ממשית על חיי עובר בדמות עבירה של המתת עובָּר, וקיים פער בין ההגנה על עובָּר לבין ההגנה על חיי אדם. מצב זה הוא ייחודי ואנומאלי, לדעת השופט, ומחייב את המחוקק לשוב ולהידרש לשאלת ההגנה על חייו של עובר.
השופטת דפנה ברק ארז קיבלה אף היא את הערעור אך הצביעה על ההשלכות האפשריות של ההכרה באחריות לפגיעה בעובר על נשים הרות או על הצוות הרפואי המטפל בהן, בין היתר במסגרת הפלה. משום כך, לדעתה, על החקיקה בעניין האיסור לפגוע בעוברים לבחור בנוסח ניטראלי יותר של הגנה על העובר או אף על האישה ההרה כמי שנושאת אותו. זאת, מבלי לנקוט עמדה בסוגיה השנויה במחלוקת האם עובר הוא חי, אלא רק להגן על הערך החברתי המיוחס לכך שלעובר יש לפחות פוטנציאל חיים, כמו גם על האוטונומיה של אמו באותם מקרים שבהם היא חפצה ואף מייחלת לכך שיבוא לאוויר העולם.
