ביהמ"ש העליון דחה ערעור על החלטת שופטת ביהמ"ש המחוזי שרה דברת שלא לפסול את עצמה מדיון בשומת הוצאות. הנשיא גרוניס קבע כי טענות המערערים כי השופטת הושפעה ממידע חסוי לא קביל מהוות שימוש לרעה בהליכי משפט במטרה לחפש פתח מילוט מפסק הדין ומתשלום ההוצאות
נשיא בית המשפט העליון דחה ערעור על החלטת שופטת בית המשפט המחוזי שרה דברת שלא לפסול עצמה מדיון בשומת הוצאות, לאחר שכבר דחתה תביעת תושבים שטענו לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהחומרים המזהמים הנפלטים ממפעלים באיזור. נקבע כי הן הבקשה והן הערעור נועדו להלך אימים על השופטת, היוו שימוש לרעה בהליכי משפט וכללו טענות מוגזמות ללא כל ביסוס עובדתי.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המערערים, שהתגוררו בסמוך למועצה האזורית-תעשייתית רמת חובב, הגישו תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי שבה טענו למחלות ונזקי גוף שנגרמו להם עקב חשיפתם לחומרים מזהמים הנפלטים באזור התעשייה שבתחומי המועצה בידי מפעלים שונים. סגנית נשיא בית המשפט המחוזי שרה דברת דחתה את התביעה וקבעה כי התובעים לא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי, הן כללי והן פרטני, בין החשיפה לחומרים לבין הנזק הנטען. בתוך כך, מתחה השופטת ביקורת על חוות דעת המומחה מטעמם, שנמצאה בעייתית ורצופת פגמים וכשלים.
שכר טרחה בלתי מידתי
המערערים הגישו ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין, ובמקביל ביקשו כי השופטת דברת תפסול עצמה מלדון בבקשה לשומת ההוצאות בטענה לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים מצידה בניהול המשפט. בכלל זאת, טענו המערערים כי השופטת פעלה בהתאם לרחשי ליבה והושפעה ממידע חסוי לא קביל אשר נמסר לה, והוסיפו טענות בדבר קשריה עם גורמים מסוימים, ובהם יהודה ארד ז"ל, בכיר בחברת "טבע" שהייתה אחת מבעלות הדין בתביעה, וקשריה שלה ושל בן זוגה עם ראש מועצת עומר שהתבטא ביחס לתביעה.
השופטת דברת דחתה את בקשת הפסלות, תוך שקבעה חד משמעית שמדובר בבקשה חסרת כל בסיס עובדתי או משפטי שנועדה להטיל עליה מורא, והוסיפה כי טענות המערערים כי נחשפה לעובדות או פעלה לפי רחשי לבה היו פרי דמיונם ונטענו ללא תצהיר או תשתית עובדתית ראויה. עוד ציינה כי היכרותה עם המנוח לא חרגה מהיכרותה עם אנשים רבים וכי אין מדובר בקרבה אישית חברית ממשית. כמו כן, קבעה השופטת כי מאחר שהמנוח לא היה עד במשפט אין כל עילה לפסילתה, וגם לו היה מזומן לעדות לא היתה בהכרח פוסלת את עצמה מלדון בתביעה. עוד דחתה השופטת את הטענות שהעלו המערערים בנוגע לבן זוגה, ותהתה מדוע הוגשה בקשת הפסלות רק לאחר מתן פסק הדין, כשניתן היה להעלות טענות אלו נגדה כשהחלה לדון בתביעה.
על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט שבו טענו המערערים כי חויבו בפסק הדין שניתן בשכר טרחת עורך דין בלתי מידתי – בסך של 130 אלף שקל לטובת כל אחת מהמשיבות, מלבד הוצאות משפט שטרם נקבעו. מדובר לדעתם בסכום דמיוני המלמד על "התחשבנות" של השופטת עמם". על כן, קביעתה של השופטת דברת כי היא זו שתדון בשומת ההוצאות ולא רשם בית המשפט מאששת את טענות הפסלות שהעלו.
דיון תיאורטי ומיותר
נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס דחה את הערעור וקבע כי אין בו ובבקשת הפסלות המקורית שהוגשה כל ממש. לדעת הנשיא, נראה כי על פני הדברים הערעור והבקשה אכן הוגשו על מנת להלך אימים על השופטת, או כדי לחפש "פתח מילוט" מביצוע פסק הדין ככל שמדובר בהוצאות המשפט, תוך הטחת האשמות חמורות בשופטת ללא כל בסיס עובדתי או משפטי, ובעיתוי המעורר תהיות.
גם לגופו של עניין, ציין הנשיא גרוניס כי המנוח ארד ז"ל כלל לא צוין ברשימת העדים שהגישו המערערים ואף לא העיד במשפט בפועל, ולכן בנסיבות אלה העלאת טענה כאילו היה בקשר של השופטת כדי לפסול אותה בדיעבד מלדון בתיק היא חסרת תום לב. עוד הוסיף השופט כי בוודאי לא היה מקום לטעון כי לשיחות שהתנהלו בין השופטת למנוח היו "השלכות לגבי זכויות הצדדים במשפט ועל תוצאותיו", כשלדעת גרוניס מדובר במשפט שנזרק לחלל האוויר ללא כל ביסוס רק כדי להטיל רפש על השופטת. מלבד זאת, אין סיבה לפקפק בדברי השופטת לפיהם היכרותה עם המנוח לא חרגה מהיכרות שגרתית, וממילא משזה נפטר הפך כל הדיון בעניין עדותו לתיאורטי ומיותר.
בדומה, סבר הנשיא גרוניס כי גם טענות המערערים בנוגע לבן זוגה של השופטת דברת ולקשריו עם ראש מועצת עומר נטענו בעלמא, ונדמה שהמערערים חיפשו כל דרך לגרום לפסילת השופטת באופן העולה עד כדי שימוש לרעה בהליכי המשפט.
אשר לטענות המערערים לגבי החלטות שניתנו במהלך המשפט ולגבי אופן ניהול התביעה על ידי השופטת, ציין הנשיא כי הלכה היא שהשגות על הדרך בה בוחר בית המשפט לנהל את הדיון ועל החלטותיו מקומן בהליכי ערעור רגילים, ולא במסגרת הליכי פסלות. לפיכך, טענות אלו, כמו גם טענות המערערים לגבי גובה שכר הטרחה שבו חויבו, ידונו בערעור שהגישו לבית המשפט העליון, שעודנו תלוי ועומד. לבסוף, ציין הנשיא כי אין כל סיבה ששופט אחר או רשם ידון בבקשה לשומת הוצאות, שכן מן הראוי שדווקא השופט שישב בדין הוא שיקבע שומה זו בהתחשב בכך שהוא כתב את פסק הדין ומכיר את התיק לפני ולפנים.
