חדשות

ביה"ד הרבני דחה את טענת הבעל כי האישה ויתרה על כתובתה בהסכם קדם הנישואין וקבע כי הוויתור, המסתמך על נוסח שבלוני של פסק דין לגירושין, הוא ניסיון "להפיל ברשת" נשים שיוטעו לחשוב שהן מוגנות מפירוק שרירותי של הנישואין

בית הדין הרבני האזורי קיבל חלקית את תביעתה של אישה לתשלום כתובתה, לאחר שנישואיה לבעלה התפרקו בתום חמישה חודשי נישואין בלבד. בהחלטתו קיבל בית הדין את גרסתה של האישה שלפיה הנישואין הגיעו לקיצם לאחר שהבעל ניהל קשר רומנטי אסור עם אשתו הראשונה ואם ילדיו, וחייב אותו לשלם לאישה שליש מכתובתה בסך של 60 אלף שקל.

בני הזוג נישאו זה לזו בשנת 2012, כשערב נישואיהם חתמו על הסכם ממון שאושר בבית המשפט לענייני משפחה, ובו הם הסדירו את כל ענייני הרכוש שביניהם. הנישואין הגיעו לקצם אחרי חמישה חודשים בלבד, והצדדים הגישו תביעות גירושין הדדיות. תחילה סירבה האישה להתגרש לפני שיובטחו לה כל הזכויות המגיעות לה, אולם לאחר ששוכנעה בידי בית הדין להפריד בין סידור הגט לבין הדיון בזכויותיה, נערך סידור הגט בין בני הזוג.

לדברי האישה, יש לחייב את הבעל לשאת בתשלום הכתובה וכן לפצותה על הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהנישואין, כשלשיטתה הסיבה שאלו הגיעו לקיצם לאחר זמן כה קצר הייתה אשמת הבעל בעקבות חידוש הקשר בינו ובין גרושתו הראשונה ואם ילדיו. בין הנזקים אותם ציינה האישה, היו עזיבת מקום עבודתה הקודם לטובת עבודה בחברה שהחזיק הבעל, כשבעקבות הגירושין נדרשה לעזוב גם אותה, וכן טיפולים פסיכולוגיים לילד מנישואיה הקודמים, שנפגע נפשית כתוצאה מפירוק הנישואין.

הבעל מצידו, הכחיש שהיה לו קשר רומנטי עם גרושתו מעבר לקשר טבעי שהיה לו איתה בהיותה אם ילדיו, והעלה שתי טענות מרכזיות בגינן אין האישה זכאית לשיטתו לכתובתה: האחת, חוסר ההתאמה ה"קיצונית" ביניהם והתנהגות האישה במהלך הנישואין הקצרים, כשלטענתו האישה היא שקרנית וברחה מביתו מספר פעמים. הסיבה השניה, היא הסכם קדם־הנישואין ממנו עולה לשיטת הבעל כי האישה ויתרה על זכותה לתבוע את כתובתה. בתגובה לטענות אלו, טענה האישה כי היא לא ברחה מהבית אלא סולקה ממנו לאחר שגמלה החלטה בלִבו של הבעל לחדש את הקשר עם גרושתו ולפתוח בהליך גירושין.

הכפשות ושנאה תהומית

הרב ציון לוז־אילוז קיבל את התביעה בחלקה וחייב את הבעל בתשלום שליש מהכתובה – סכום של 60 אלף שקל. הרב אילוז קיבל את גרסתה של האישה לגבי נסיבות סיום הקשר, וציין כי מתיאור תקופת הנישואין הקצרה על ידי שני הצדדים עולה תמונה של מערכת נישואין עכורה, מלאה בהכפשות ובשנאה תהומית.

האחראי לכך, קבע הרב אילוז, הוא הבעל שהמשיך לנהל קשר רומנטי עם גרושתו מנישואיו הראשונים, שכלל בין היתר נסיעה משותפת לחו"ל עם זוגות נוספים. עניין זה, לדעת בית הדין, אינו מותיר ספק באשר לטיב הקשר. בית הדין ציין כי גם חז"ל אסרו על מפגשים בין בעל לגרושתו או על מגורים סמוכים, מתוך הנחה שאלו עלולים להוביל לקשר אסור.

"העובדה שגרושתו של הנתבע פונה אליו בלשון 'אשתך' בהודעות אס־אם־אס שהוצגו בפנינו, כשהנתבע נשוי לתובעת, מבטאת היטב את הקשר הזה שהלך והתקבע. התיאורים של השנאה התהומית שהתפתחה בין התובעת לנתבע, כולם־כולם, הם פרי הקשר של הנתבע עם גרושתו. דרישת הנתבע מהתובעת לעזוב את ביתו, וכינויי הגנאי שהוטחו בנתבעת, כפי שהוצגו בפנינו, אף הם מפֵרות הבאושים של הקשר האסור שנוצר", נכתב בפסק הדין. עם זאת, "בית הדין רואה צורך לציין שאין בדברים הללו משום הטלת אשמה בנתבע, עד כדי תיאורו כאדם מפלצתי, נוכל ובלתי אנושי, וכפי שמתארת אותו התובעת".

הרב אילוז ציין כי "הקשר הפנימי של בעל עם אשתו אינו נמחה בהינף יד על ידי הגירושין בגט ובפרט כאשר ישנם ילדים משותפים. אולם גם אם זוהי התפתחות טבעית (וחז"ל ניסו למנוע בחכמתם) היא יכולה להרוס לחלוטין נישואין חדשים. במצב זה, הבעל (הגרוש) צריך לשאת באחריות על הרס הנישואין – בדמות תשלום הכתובה לאישה שנקלעה למצב זה שלא בטובתה".

נוסח שבלוני של ויתור

בית הדין דחה את טענת הבעל שלפיה האישה ויתרה על תשלום כתובתה בהסכם קדם הנישואין, נוכח סעיף בו הצהירו הצדדים שאין ולא תהיה להם "כל תביעה או טענה או דרישה מכל מין וסוג שהוא בסיום נישואיהם", וסעיף נוסף לפיו במקרה של פירוד לא יהיה הבעל חייב בתשלום פיצוי כלשהו לאישה. הרב אילוז ציין כי גם לבא-כוח הנתבע ברור שמדובר בטעות סופר שנבעה מנוסח שבלוני של פסק דין לגירושין. "בהחלטה נוספת של בית הדין מאותו תאריך כתוב מפורשות, שהאישה אינה מוחלת על כתובתה, ותביעתה תידון לאחר סידור הגט במועד אחר. לעולם, נוסח החלטה מפורט וספציפי גובר על נוסח שבלוני מובנה".

עוד הוסיף בית הדין, כי כאשר מדובר בגירושין שנכפו על האישה אין מקום להפעיל את סעיף הוויתור. מלבד זאת, קבע בית הדין כי יש יסוד גדול להניח שהסעיף שקבע כי האישה מוותרת על תשלום פיצוי כלשהו במקרה של פירוד נועד להתחכם נגדה, על מנת שלא תוכל לתבוע את כתובתה. מכל מקום, מאחר שהבעל לא דאג לפרש שהסעיפים הללו כוללים גם תשלום הכתובה על אף שהיה מודע לכך, איבד את זכותו לטעון כך.

בשולי הדברים הוסיף בית הדין את התרשמותו כי באמצעות סעיף הויתור ניסה הבעל "להפיל ברשתו" נשים שיתפתו לחשוב שהן מוגנות מפירוק שרירותי של הנישואין על ידי ההתחייבות שבכתובה, כשהבעל מצידו מתייחס להתחייבות שבכתובה כאל מסמך וירטואלי שאינו אלא לקישוט. חיזוק לכך מצא בית הדין גם בסכום הגבוה אותו התחייב הבעל בכתובה, שלא כמקובל בנישואין שניים ובוודאי לא שלישיים, באופן המעיד גם הוא על כוונה נסתרת שלו להתחמק מהחוב אם יידרש לו במקרה של גירושין.

על אף האמור, סבר בית הדין כי אין לחייב את הבעל במלוא הסכום הנקוב בכתובה, בהתחשב בכך שהאישה הצהירה בתחילת הדיו כי תסתפק בתשלום של 60 אלף שקל, ובהתחשב בעובדה שמדובר בנישואיו השלישיים של הבעל ובכך שתקופת הנישואין הייתה קצרה ביותר. יחד עם זאת, בכל הנוגע לתביעת האישה לפיצוי על הנזקים שנגרמו לה עקב הפירוד, סבר בית הדין כי על כך אכן יש להחיל את סעיף הויתור שבהסכם קדם הנישואין, ולפיכך דין התביעה ברכיב זה להידחות.

תיק ‏944846/6‏