לאחר עשור של התדיינות בעתירת התנועה לאיכות השלטון והחברה להגנת הטבע, קיבלו העותרות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 100 אלף שקל אף שההחלטות שבגינן עתרו בוטלו. בג"ץ: העתירות הובילו לשינוי במדיניות והציפו כשלים
לאחר עשור של התדיינות בעתירה של התנועה לאיכות השלטון ובעתירה נוספת של החברה להגנת הטבע ועמותת "שיח חדש", ביטלה מועצת מקרקעי ישראל את ההסכמים עם חברות המלח בעתלית ובאילת, שאפשרו להן לבנות על 2,000 דונם שהוחכרו לצורך הקמת בריכות מלח.
קרוב לעשור לאחר הגשת העתירות לבג"ץ, ב-21 ביולי 2013 התקבלה במועצת מקרקעי ישראל החלטה 1293, שעניינה "שינוי יעוד בקרקע המוחזקת בחוזה חכירה למטרת תעסוקה עתיר שטח". החלטת המועצה ביטלה, הלכה למעשה, את החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 980, אשר עמדה במרכזן של שתי העתירות לבג"ץ משנת 2003. ב-20 בנובמבר 2013 אישרה המנהלת הכללית של משרד האוצר את החלטת המועצה, ומשכך התייתרו העתירות לבג"ץ, אבל העותרים ביקשו כי המשיבים יחויבו בתשלום הוצאות משפט גבוהות ומשמעותיות ובשכר טרחת עורכי דין.
היועמ"ש ומבקר המדינה נרדמו על המשמר
שופטי בג"ץ נענו לבקשת העותרות לפסוק להן הוצאות משפט לאחר שהעתירות התייתרו. המשנה לנשיא השופטת מרים נאור פירטה את כל גלגולי הדיונים בעתירה ופסקה הוצאות בכל אחת מהעתירות בסך של 50 אלף שקל שישולמו מחציתן על ידי המדינה ומחציתן על ידי חברות המלח.
"לעתירות שהוגשו על ידי העותרות חשיבות רבה", פסקה השופטת נאור. "הן הביאו בפני בית המשפט ראיות בעניין כשלים בהתנהלות מינהל מקרקעי ישראל ורשויות המדינה, והציפו את הצורך בגיבוש מדיניות כוללת להענקת זכויות במקרקעין שהוחכרו לצורך שימוש אקסטנסיבי. אין ספק כי היה צידוק בהגשתן".
מפסק הדין עולה כי על אף שלטענת המדינה, לא התקבל אישור משר האוצר להחלטה שנתקפה בעתירה, העתירה לא היתה מוקדמת, שכן היא הציפה כשלים בהתנהלות המינהל והצביעה על הצורך בגיבוש מדיניות בנוגע לניהול קרקעות מסוג זה. עוד נפסק כי "אין לקבל את טענת המדינה כי היתה זו חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה שהובילה לביטול החלטה מס' 980, ולא הטיעונים שהועלו בעתירות נגד החלטה זו. החלטות קודמות של היועץ המשפטי דאז ואף דו"ח מבקר המדינה, אשר ביקרו בחריפות את ההסכם ואת ההליך בו התקבל, לא הובילו לעיכוב בקבלת ההחלטה וודאי שלא לביטולה. אין ספק כי ההליך הממושך שניהלו העותרות בעשור האחרון, בבית המשפט ובדיונים במינהל מקרקעי ישראל, היווה כוח מניע בדרך לתוצאה של ביטול החלטה מס' 980 וקבלת החלטה מס' 1293".
במישור העקרוני נפסק כי "העתירות השיגו את מטרתן והובילו לשינוי במדיניות הקרקעית של מינהל מקרקעי ישראל. אף שלא הוגשו בעניין זה כל נתונים, אין ספק כי בניהול העתירות הושקעו משאבים לא מבוטלים. אין גם ספק כי חוות הדעת שהומצאו במסגרת העתירות וכתבי הטענות שהוגשו במהלכן היו כרוכים בעלויות ממשיות. בנוסף לעתירות המקיפות והמפורטות, נדרשו העותרות להגיש תגובות רבות, לא מעט מהן בגין בקשות דחייה מטעם המשיבים, במהלך תקופה מצטברת של כעשר שנים. לאור דברים אלו, סבורני כי ההשקעה מצד העותרות הייתה מתבקשת וחיונית למהלך ניהול העתירות לאור מהותן ובהתחשב בתוצאה שהושגה בסופו של יום".
ספיחי פרשת הולילנד
עו"ד צרויה מידד לוזון, היועצת המשפטית בתנועה לאיכות השלטון, מסרה בתגובה כי "ככל שהעתירה לא היתה מוגשת, או שלא היו ניתנים בה צו ביניים וצו על תנאי, או שלבקשת המדינה היתה העתירה נמחקת לפני שנים – הרי שניתן להניח שבדרך זו או אחרת חברות המלח היו פועלות למימוש ההסכם ובעלי השליטה בהם היו נהנים מרווחי הזכויות וההטבות המופלגות שהוענקו להם בו על אלפי דונם של מקרקעי ציבור. התנועה לאיכות השלטון מתכוונת להמשיך ולפעול למצוי זכויות הציבור בקרקעות הללו, נוכח האינדיקציות בדבר הפרות חוזי החכירה על ידי חברות המלח (אינדיקציות שנראה כי לא נבחנים כראוי), ונוכח תוצאות ההליך הפלילי נגד דני דנקנר ויעקב אפרתי, לכשיסתיים".
העתירות הוגשו לפני למעלה מעשור שנים לאחר שמועצת מקרקעי ישראל אישרה הסכם בינה לבין חברות המלח. ההסכם העניק לחברות המלח הטבות חסרות תקדים, חריגות במהותן ובהיקפן בשטח של כ-2,000 דונם, שהוחזק בידיהם על פי חוזי חכירה לצורך בריכות מלח.
צו הביניים שהוצא בעקבות העתירות מנע לאורך כל השנים את מימוש ההסכם בשני אופנים: האחד, צו הביניים הבטיח כי חברות המלח לא יוכלו לממש את ההסכם, באופן חד-צדדי, נוכח שיטתם כי אין כל צורך באישור שר האוצר. השני, צו הביניים ועצם קיומה של העתירה תלויה ועומדת, הבטיחו כי לא יאושר ההסכם וימומש במחטף מבלי שהציבור יוכל להיות מודע לכך בזמן אמת ולעמוד על זכויותיו. הגשת העתירה ומתן צו הביניים בה הם שאפשרו בסופו של יום את ביטולו של ההסכם שאישר המינהל בניגוד לחובותיו ולאינטרסים של הציבור.
במשך למעלה מעשור בחרה המדינה להתעלם מטענות העותרים, מסימני השאלה ומהנורות האדומות שהבהבו מעל ההסכם, ולא מצאה לנכון לבטלו, לקבוע מדיניות ראויה ולרדת לשורשם של כשלים שאפשרו את גיבושו ואישורו במינהל. רק כשהתפוצצה "פרשת הולילנד", צצו כספיחים לה החשדות בעניין השוחד, שעל פי האישומים הפליליים התלויים ועומדים להכרעת בית המשפט, עמדו בבסיס ההסכם שבגינו הוגשו העתירות לבג"ץ. הסעדים המקוריים שהתבקשו בעתירות מולאו וההסכם בין המינהל לבין קרקעות המלח בוטל.
