חדשות

בערב הוקרה שנערך לרגל פרישתו מראשות ועדת האתיקה הארצית בלשכה, לאחר 10 שנות כהונה אינטנסיביות, ביקר עוה"ד ארד-אלון את האישור שנתנה ועדת המינויים לעו"ד אפי נוה לכהן בשני הכובעים, חרף החשש מהשפעת הפוליטיקה על האתיקה. בערב שבו פרס את משנתו על האתיקה המקצועית כמכוון הפסנתרים של שיטת המשפט, פרגנו לו הקולגות: השופטים יורם דנציגר, דוד חשין ועמי קובו; אנשי האקדמיה: הפרופסורים חמי בן-נון ונטע זיו, וד"ר לימור זר-גוטמן; ובכירי הלשכה: דורון ברזילי, משה וינברג, ראובן רייף ומיכאל טאוסיג

"מערכת המשפט מפעילה הרבה מאוד כוח על עורך הדין", נאם שלשום בערב (27.1.14) עו"ד דרור ארד-אילון, בערב הוקרה שנערך לרגל פרישתו מראשות ועדת האתיקה הארצית בעשור האחרון. "פסק דין שהולך לאכיפה יכול להיגמר במאסר, בוודאי במשפט הפלילי", הוא העיד כפליליסט. "קצה הציפורן של השופט... כשזה על הנייר, היא בעצם אגרוף ברזל. כל שופט יודע את זה. זהו האתוס השיפוטי, המחייב לזהירות. אם זאת המציאות, אז הרעיון שגורם אחר ייקח לעצמו את התפקיד החשוב של הרגולציה על עורכי הדין – אינו ראוי", ניסה לשכנע "מסמר הערב" את הקולגות שהגיעו לחלוק לו כבוד, הגם שחלקם לפחות חלוקים עימו ב"זוטות" כמו שלטון הגילדה של לשכת עורכי הדין.

"הרי אם הלשכה לא תהיה אחראית על הדין המשמעתי של חבריה, מעמדה יירד עד מאוד. הדין המשמעתי הוא הליבה המאפשרת ללשכה, באופן ייחודי, לומר לעורכי הדין איך להתנהג", הסביר ארד-אילון. "לא הלשכה הנבחרת, אלא הגורם המוסמך בתוך הלשכה לטפל בכך".

בשלב זה הודה ארד-אילון כי יש פער מסוים בין התיאוריה היפה שלו לבין המציאות בשטח: פוליטיזציה של הדין המשמעתי. "אומר בפה מלא", הצהיר חתן הערב וגרם להרמת גבות בקהל שגדש את האולם בבית הפרקליט בתל אביב, "היתה תקלה בעיני גדולה מאוד בקדנציה האחרונה, שבסוף היא מתמקדת בעניין פרסונלי, כי לא יכול להיות יו"ר ועדת האתיקה גם יו"ר ועדת המחוז בעיני. לדעתי זו תקלה". כולם הבינו מיד למי מתכוון המשורר: עו"ד אפי נוה, שכבר הצהיר לאחרונה על כוונתו להתמודד על ראשות הלשכה וחברה אליו סיעתו של עו"ד יורי גיא-רון, מכהן מאז יוני 2011 כיושב ראש ועד מחוז תל אביב והמרכז בלשכה – בנוסף לכהונתו מאז שנת 2006 כיושב ראש ועדת האתיקה באותו המחוז.

"ועדת המינויים שגתה כשאישרה את תפקיד יו"ר ועדת האתיקה שהוא גם יו"ר ועד המחוז", הרעים ארד-אילון את קולו. "גם מוסדות אלה יכולים לטעות, ויכולים להיות לא יעילים", הוא הודה באומץ. "היתה תקלה שאני מקווה שתתוקן בקדנציה הבאה, אבל לאורך זמן ולא באופן פרסונלי, אני לא חושב שניתן להצביע על בעיה של מונופול. הרעיון של הלשכה כרגולציה עצמית הוא שקל יותר לעורכי הדין להזדהות עם חבריהם. מבחינה פסיכו-סוציולוגית, לעורך הדין המועמד לדין משמעתי יותר קל לקבל על עצמו נורמת התנהגות שבאה מבפנים. זהו היתרון שברגולציה העצמית, המחייבת לבגרות עצמית ולא להתיילדות כלפי כוח חיצוני שצריך להתנהג כמו הורה כלפיך".

עם זאת, ארד-אלון הודה כי כיום חסרה רגולציה פנימית בתוך משרדי עורכי הדין, ולדעתו ראוי למנות גורם ממונה על ענייני האתיקה בתוך המשרדים המונים מעל 15 עורכי דין. "אם היה במשרד אדם שזה היה השם שמו, ואולי זה היה גם מופיע על כרטיס הביקור שלו, זה היה עושה את לב המשרד. איתו היו מדברים. הוא היה קורא את התלונות ומתייעץ עם גורמי אתיקה חיצוניים. אולי היה מזמין מרצה פעם בשנה. הרעיון יישמר בצורה עצומה את הנורמות המשמעתיות, הרבה יותר מהעתקת ועדת האתיקה מצד ימין לצד שמאל, מקבוצה זאת של עורכי הדין לקבוצה אחרת של עורכי הדין, שנבחנת על ידי שר המשפטים או גורם אחר".

לדברי ארד-אלון, יש הרבה מודלים תיאורטיים בחיים לאתיקה מקצועית, אבל יש גם את "המודל שלנו, והוא מודל טוב ביחס למודלים אחרים שאנו מכירים. המכלול במספרים הגדולים עובד, גם כי בתי המשפט מכבדים העמדה לדין משמעתי וכמעט שלא מתערבים בהחלטות של ביה"ד הארצי. ההלכה של בתי המשפט שהדין המשמעתי צריך להיות מעוצב בתוך בתי הדין הפנימיים ורק מבוקר על ידי בתי הדין הפנימיים. המקום הזה נפרץ פה ושם, אבל לאורך הזמן הדין המשמעתי ימשיך להיות מעוצב בפנים וטוב שכך".

"אחרון הג'נטלמנים שיודעים לקבל ביקורת"

מהי תרומתו של ארד-אילון במספר הקדנציות שבהן כיהן כיו"ר ועדת האתיקה הארצית בלשכה? "בעשור האחרון הטביע דרור חותם עמוק על הדין המשמעתי שבידי הלשכה", אפיינה ד"ר לימור זר-גוטמן, שהנחתה את הכנס החגיגי, וסקרה את הישגיו (עם שותפים לדרך): הרפורמה של התיקון 32 של חוק הלשכה ששמר על האוטונומיה של הדין המשמעתי בידי הלשכה. חיזוק מעמדה ההיררכי העליון של ועדת האתיקה הארצית. לדבריה, הוא שהביא לחקיקת סעיף 60(א)ג לפיו חוות דעת מקדימה של ועדת האתיקה הארצית תחייב את כל ועדות האתיקה המחוזיות. הוא שליווה את יישום הרפורמה, הקמת ועדות המינויים, בחירת חברי ועדות האתיקה בבתי הדין המשמעתיים והפיכת ועדות האתיקה לוועדות סטטוטוריות עצמאיות.

דרור ארד-אילון יזם את הקמת "פורום האתיקה", בו חברים כל ראשי ועדות האתיקה. הפורום קבע נהלים לעבודת הוועדות, נוהל ניגוד עניינים, נוהל טיפול בתלונות ונוהל הטיפול בשאילתות. נהלים אלה תורמים ליעילות ואחידות בעבודת כל ועדות האתיקה, ומחזקים את השקיפות כלפי הציבור.

הישגים נוספים נזקפים לזכותו של ארד-אילון הם: הגנה חזקה ובלתי מתפשרת על חיסיון עו"ד-לקוח ועל חובת הסודיות. לדברי ד"ר זר-גוטמן, "דרור ממש עצר את הנסיגה בנושא של החיסיון, נושא שלבדו יכול היה להצדיק עשור". הוא גם ניהל מאבק בלתי מתפשר בגופים המשיגים את גבולות מקצוע עריכת הדין.

דרור ארד-אילון, שאף כונה בידי מי מ"מספידיו" בערב "אחרון הג'נטלמנים שיודעים לקבל ביקורת", מאמין שחובת הנאמנות ללקוח היא הכי חשובה שיש לעו"ד והיא שמעצבת את החובות לבית המשפט. הוא שהוביל לחיזוק מעמדה של חובת הנאמנות. וכמי שעבד תחת שלושה ראשי לשכה (שלמה כהן, יורי גיא-רון ודורון ברזילי), הוא פעל לניתוק הפוליטיקה מעבודת ועדת האתיקה הארצית: הפוליטיזציה שעלולה להיכנס לתוך חדרי העבודה של ועדות האתיקה ולהפוך את היוצרות.

יו"ר ועדת האתיקה הארצית החדש, אגב, שנכנס לנעליו של ארד-אילון, הוא עו"ד מיכאל טאוסיג.

האתיקה כמכוון הפסנתרים של השיטה

מהי השקפת עולמו האתית-המשפטית של מי שכיהן מזה עשור בראשות ועדת האתיקה הארצית בלשכה? "המשפט הוא לא עולם תוכן, אלא מכשיר והשאלה מה עושים איתו", פרס ארד-אילון את משנתו הסדורה בשלהי הערב הארוך שנערך לכבודו. "המשפט יכול לשרת כל מטרה וכל רעיון. המשפט הוא טוב אם הוא משרת את האדם, אם הוא משרת את היחיד ומעצים את היחיד ורואה את ההיבט האנושי. זאת היא השקפתי... ואני חושב שהשקפתי היא הנכונה.

"כך אני מאמין, שהמשפט הוא טוב כמו כלי הפסנתר והמוזיקה שמנגנים איתו. הוא לא טוב בזכות עצמו. הוא לא מעניין. המשפט פועל בין היתר בתוך מערכת המשפט ובתי המשפט, ובתוך עולם המשפט פועלים ורצים כמו עכברים באיזה ניסוי ענק: עורכי הדין. זה המקצוע שבו הם מייצגים ומייעצים, ועושים לעצמם לשכות וועדות אתיקה. זה הגוף הפעיל, שבסוף מייצר את הפעילות בתוך המשפט. הוא אמנם לא קובע את הנורמות, אבל במידה רבה הוא קובע את הפרקטיקה.

"העולם הזה של עורכי דין המייצרים את הסצנה המשפטית, הוא העולם שבו אני חי ואליו אני מתייחס בכל התפיסה האתית שלי. האתיקה בעיני במקום הזה היא כמו מכוון הפסנתרים: היא לא קובעת את הנורמות, היא לא קובעת את הסטנריו, היא עושה קצת סדר. כאשר המשפט פועל באופן אתי, הוא פועל באופן הרמוני יותר, הוא פועל באופן שמשיג את המטרות שלו. המטרות הטובות למשפט לא תלויות במשפט, אלא באות עם המשפט. אם המשפט יפעל ממטרות טובות, משרת את האדם ומעצים אותו – ואם יש לו אתיקה – הוא יכול להשיג כל מטרה.

"ניתן לתפוס את האתיקה כאיזושהי מגבלה על דרך ההתנהגות", הוסיף ארד-אילון. "אפשר לראות אותה כמורת דרך; זה מקצוע של סימני שאלה, של צמתים: להגיש או לא להגיש? לענות כך או לענות אחרת? לעשות או לא לעשות? האתיקה היא סוג של מדריך, בעיני. לא האתיקה הטכנית-הפורמלית, אלא החשיבה האתית. איך אני צריך להתנהג? ומה נכון יותר לעשות? האתיקה היא המצפן הפנימי והמצפון הפנימי של המקצוע. מכוון הפסנתרים של השיטה המשפטית".

שתי אסכולות: הפטרנליזם והאוטונומיה

בפאנל הראשון שנערך דיבר השופט ד"ר עמי קובו, מי שבעברו כיהן כחבר ועדת האתיקה הארצית, על חובת הנאמנות. לדבריו, הסנגור נמצא בסבך של נאמנויות: כלפי הלקוח כדי לפעול למענו, נאמנות לבית המשפט (לא רק כעוזר בית המשפט) אלא בצורך לרצות את מערכת המשפט ולהיות איתה בסדר כ'שחקן חוזר' בבית המשפט ("הבניה חברתית למשמעת המכתיבה לו העדפה של הודאה", כהגדרתו), וכן גם נאמנות לעצמו (בעיית נציג: העדפות אישיות שלו משיקולי שכר טרחה הנגבה גלובלי בפלילי, ניהול התיק לא כלכלי ועומס עבודה שמכריע שלא לנהל את התיק ולסיימו).

אחרי שסנגור עבר את סבך הנאמנויות האלה, הוא רואה רק את הנאמנות ללקוח, אבל אז מתחילה הבעיה: כשסנגור נאמן רק ללקוח, נמצאים בהתנגשות בין טובת הלקוח לבין רצון הלקוח. איזו נאמנות גוברת? בדוקטורט שלו על הודאות שווא של נאשמים חפים מפשע עסק השופט קובו, לשעבר סנגור בכיר בסנגוריה הציבורית, בשתי אסכולות גדולות המכריעות בשאלת השאלות הזאת: מצד אחד, אסכולת הפטרנליזם – כשעוה"ד ממשיל את עצמו לרופא מנתח ואז "טובת הלקוח היא זו שגוברת, כמי ששכר את שירותיי כדי לקבל את התוצאה הטובה ביותר עבורו. הלקוח מעורב ונוגע רגשית, אז אנו אלה שנחליט ונגרום לו להגיע להחלטה הנכונה".

האסכולה השנייה היא של אסכולת האוטונומיה, בה מאמין השופט קובו. האסכולה הזאת תופסת את המקצוע כשליחות. עו"ד הוא רק שליח, במובן של שלוח. הוא זה שצריך להחליט כמי שלא יודע הכול ויכול לטעות ככל אדם. מי שיישא בתוצאות של כל החלטה, הוא הלקוח. ולכן ההחלטה צריכה להיות שמורה ללקוח באופן יעיל. "עורך הדין יכול לייעץ ולהמליץ, ואסור לו ללחוץ על הלקוח אלא לשמר את ההחלטה הבלעדית בידי הלקוח". לדברי השופט קובו, במסגרת המחקר שערך על הדוקטורט שלו הוא גילה "לא מעט עורכי דין שמפעילים לחץ משמעותי על נאשמים להודות במיוחס להם, במובן של הטעיה של הלקוח, איומים, הפחדה, הצגה של תוצאות הרות אסון אם ינוהל התיק מעבר למה שעורך הדין חושש". הוא הוסיף שעורכי הדין שראיין במסגרת מחקרו התרעמו על פרסום ממצאיו.

מתי מגלים לבית המשפט שהלקוח שיקר?!

דובר נוסף בפאנל המעניין היה פרופ' חמי בן-נון, מומחה לתורת המשפט ואתיקה מקצועית במכללת "שערי משפט", שאפיין את חתן הערב ארד-אלון כמי ש"ניחן בתבונת הלב, באינטליגנציה הרגשית, ואני גאה להיות בין חבריו". פרופ' בן נון ביקר את הלכת חנה של השופט (בדימוס) מישאל חשין, לפיה חובת הנאמנות של עו"ד לבית המשפט נעלה יותר מזו של חובת נאמנותו ללקוח, ואף כינה את הלכת חנה "אמירה מאוד אומללה".

מה יעשה עו"ד כשהוא מגלה שהלקוח הוא משקר והדבר מתגלה בדיעבד? על השאלה הזאת לדברי פרופ' בן נון ניתנו מספר תשובות. בשנת 1977 ועדת האתיקה של מחוז תל אביב קבעה כי אם אותרו בדברי העד עובדות בלתי נכונות, על עורך דינו לשקול מתי לגלותם לבית המשפט. ואילו בשנת 2007 החליטה ועדת האתיקה הארצית (א"ת 43, עמ' 8), כי לא חלה חובה לפנות לבית המשפט לתקן את הפרט השקרי, שכן הצד השני יכול לבקש לתקן את הדברים, אבל אם הוא לא משוכנע, הרי שעל עורך הדין לקבל את הסכמת הלקוח, תוך צמצום הנזק ללקוח, ולגלות לבית המשפט. אבל אם הלקוח יסרב, על עוה"ד להתפטר בהקדם האפשרי. לדעתו של פרופ' בן נון, מדובר בהוראה "קצת מכובסת".

אמירה יותר חדשה במענה על שאלת השאלות המטרידה הזאת ניתנה לאחרונה בבית הדין המשמעתי במחוז דרום, בחוות דעת שכללה שתי דעות מיעוט (בד"מ 40/09, מיום 24.11.13). עורך הדין שהואשם שם אמנם זוכה, אבל בוועדת האתיקה הארצית הוחלט לערער.

את התפיסה השלישית ביטא ד"ר משה וינברג, שביקר בחריפות את התפיסות שהציגו קודמיו והצהיר כי אינו מסכים שהנאמנות ללקוח היא גולת הכותרת. "אני נוהג לומר שהלקוח הוא רק לקוח ולא מלך. לא חייבים ללקוח יותר ממה שחייבים ללקוח. מציאות החיים מראה שהתיאוריה לא עובדת בצורה כזאת. ברבדים של חברה שרוצה להתנהל במוסכמות משפטיות לא ניתן להוריד את רמת הנאמנות לביהמ"ש מתחת לחובת הנאמנות ללקוח".

ד"ר וינברג הזכיר כי עורכי הדין גם חבים בחובת הנאמנות של האחד כלפי השני כעורכי דין, ולדעתו מדובר ב"קונפליקט יומיומי". עורכי הדין גם חבים לצד ג', ש"לא להטעות אותו ועלינו לדעת שאמירות שזורקים לצד ג' והוא נפגע מהן, אז יש בעיה במצג שווא".

לשיטתו, יש לבחון "כל מקרה באשר הוא ולגופו של עניין וזה היפה שבמקצוע הזה. כל דבר בעיתו ובנסיבותיו". וינברג דווקא מסכים עם הלכת חנה של השופט חשין, כי בית המשפט עומד מעל כל סוגי הנאמנות. "בסופו של יום זה המקום וזו הזירה וכשעוה"ד מתחיל לשבש את הדברים ומוסיף נופח משפטי", הוא נזכר בפסק הדין לגזיאל על אותם המסמכים שנאבדו בפרקליטות אבל היו מצויים בידי עורך דינו של הנאשם שמיאן למסור אותם כדי לא להפליל את הלקוח. "ככה החברה לא יכולה להתנהל, כשעו"ד מחביא את המסמכים כדי שלא יורשע הלקוח שלו: אנו משרתי ציבור... הדבר יפגע בחברה בצורה אחרת".

לדידו של וינברג, "בנורמות החברתיות, חובת הנאמנות לבית המשפט קודמת לחובת הנאמנות ללקוח ובכל מקרה לא מוכרחה להיות התנגשות. עורך דין שמתנהל אחרת, ומטעה את בית המשפט הוא מסכן את עצמו מבחינה אתית. זה בריא לחברה. צריך למצוא איזון ופרופורציה נכונה עם חובת הנאמנות ללקוח".

השופט דנציגר: "העיסוק באתיקה הוא תפקיד כפוי טובה"

דומה כי יותר מכל הנואמים דווקא השופט יורם דנציגר הצליח "לגנוב את ההצגה" ולשעשע בדבריו את הקהל. "באופן אישי, אני לא מבין איך אדם אינטליגנטי וחביב כל כך מוכן היה לעשות מסע כה ארוך בוועדת האתיקה", פתח השופט דנציגר את דבריו, והזכיר את ארבע המידות הטובות לפי האתיקה האפלטונית: חוכמה, אומץ לב, ישוב הדעת וצדק.

"לעסוק באתיקה בכל גילדה מקצועית הוא תפקיד כפוי טובה", אפיין השופט דנציגר. "אמנם הוא תפקיד חשוב, שהלשכה מנסה להציב נורמות התנהגותיות לחבריה, וזה מובן מאליו, אבל בעצם בחלק לא מבוטל מההחלטות אנו פוגעים בחברינו ובעמיתים למקצוע. יש בזה קושי, כי תמיד הצד הנפגע יש לו בטן מלאה". אבל, "זה לא רק קושי מובנה, אלא הוא קשור בדבר נוסף".

בשלב זה ציטט השופט דנציגר מדבריו של המשורר ברטולט ברכט (מתוך המחזה המפורסם 'אופרה בגרוש'): "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, סוף כל סוף אנו רק בשר ודם ופת הלחם קודמת למוסר". השופט דנציגר הסביר שהדברים קשורים קצת לעיסוק של עורכי הדין במקצוע שלהם: "טיפול בכספם של אחרים. כל אדם כזה נמצא בפיתוי מתמיד ולעתים מעידות לא מכוונות גורמות לתקלות יותר גדולות. ועדת האתיקה של הלשכה לצערנו ולשמחתנו מטפלת בבעיות האלה חדשות לבקרים".

השופט דנציגר תיבל את דבריו המעניינים גם בציטוט מחז"ל, הקשור לחששו לתפקיד העתידי של ארד-אילון: "אין מעמידים פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחוריו. שאם תסוח דעתו עליו, אומרים לו תחזור לאחוריך". אנו רק בני אדם, הוסיף על כך השופט דנציגר, וכל אחד מאתנו היו לו בוודאי מעידות כאלה ואחרות, גם לאנשים שעוסקים באתיקה ובשיפוט". כך שאל השופט דנציגר את ארד-אילון שישב בקהל על כמה אנקדוטות מעברו הרחוק (ביניהן נהיגה ברכב עם שלושה גלגלים), אבל הטעים כי "זה לא נורא, וצריך לעשות הכול בשום שכל ובזהירות".

הנשיא חשין: על הלשכה לערוך מחקר רציני ולפרסמו

השופט דוד חשין, נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, בית המשפט המשמש כערכאת הערעור בדין המשמעתי התייחס בדבריו לשאלה האם תיקון 32 של החוק הלשכה השיג את מטרתו?

הוא הציג שלושה מודלים קיימים: "האחד, זה שהיה עד התיקון 32, הלשכה והאורגנים שלה הם אלה ששולטים בדין המשמעתי. האורגנים של הפרופסיה, ולעולם החיצוני לא היה מה לומר וההליכים התנהלו בדלתיים סגורות, ושם הנילון לא פורסם. היו לכך חסרונות רבים עד שהגענו לתיקון 32, שהכניס שינויים חשובים: הוציא את הפוליטיקה מהאתיקה, והקים ועדת אתיקה נפרדת מהוועדים (פרט לוועדת מחוז ת"א והמרכז שהיו"ר שלו כאמור הוא עדיין יו"ר ועדת האתיקה), לוועדה יש פרקליט ויש היררכיה. אין ספק, יש שיפור. השאלה האם לילד הזה פיללו המבקרים של המצב הקודם? המודל השלישי הוא הפרדה מוחלטת בין הדין המשמעתי ויישומו ואכיפתו לבין תפקידי האורגנים ביישום הדין המשמעתי: חקירת התלונה, העמדה לדין וההליך המשמעתי עצמו".

הנשיא חשין הזכיר את אמירתו המפורסמת של השופט ג'ונסון, ששאל פעם באולמו "מיהו האיש החזק ביותר בארה"ב, בעל העוצמה החזקה ביותר?" השיבו לו נשיא ארה"ב. אבל השופט ג'ונסון אמר: "לא, התובע". על כך הוסיף הנשיא חשין כי "גם אם זה פרקליט, יש לו כוח אדיר לפגוע בעורך הדין".

הנשיא חשין הצהיר שהוא "בעד אכיפת האתיקה ובעד שההליך יהיה מבוקר. עצם העמדה לדין וההליך המשמעתי. אבל האם התיקון השיג את מטרתו? השאלה מצוינת, והיא זועקת באולם הזה מכל קיר. אינני יודע את התשובה, כי אין לי נתונים כמה תיקים נפתחו לפני התיקון וכמה לאחר מכן? בתוך כמה זמן התנהלו התיקים האלה? עם כמה נסגרו הסדרי טיעון? ועל כמה הוחלט שלא להגיש הליך?".

הנשיא חשין הבהיר ליושבים בחלונות הגבוהים בלשכת עורכי הדין כי "הלשכה חייבת לערוך מחקר רציני בנושא, כמי שיש לה את הנתונים ולשאול בעזרת מומחים מהם הפרמטרים במחקר כזה. אחרי זה, בשנה הבאה, נוכל לדעת האם התיקון השיג את מטרתו או לא. כל עוד הנתונים לא מתפרסמים, לא ניתן לדעת".

על השאלה השנייה שנשאל הנשיא חשין – כעומד בראש ביהמ"ש הדן בערעור על בית הדין המשמעתי מה אמורה להיות המעורבות שלכם? – הוא השיב כי "הנושא יותר רגיש, משום שהוא מגיע לשופט שצריך להכריע בכל מקרה לגופו. בירושלים קיימים כיום שני שופטים היושבים בערעורים על בית הדין הארצי למשמעת. יכול להיות שיש ביקורת על כך שהמחוזי מתערב יותר לעומת בית המשפט העליון כשההליכים התנהלו אצלו בערעור על ביה"ד, אבל התחושה היא שהמחוזי יותר אקטיבי ומתערב ומדקדק בדברים מסוימים, וזה לא מפתיע אותי אם זה נכון".

פרופ' נטע זיו: אין שינוי דרמטי

את העמדה ההפוכה לעמדתו של ארד-אילון הציגה פרופ' נטע זיו מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. לפי הנתונים שבידיה, אין שינוי דרמטי בין התקופה שלפני תיקון 32 ובין המצב כיום, בין 2008 ועד היום מבחינת מספר ההליכים וביחס להכפלה של מספר עורכי הדין בתוך עשור.

לדבריה, "המודל הישראלי הוא חריג, ואין מקומות בעולם שבהם הגוף המשמעתי נמצא בידי הגוף המייצג את הפרופסיה ושהוא גם השוטר של הפרופסיה. יש לנו מערכת די סגורה, והשאלה היא מה ההצדקה לכך? בוודאי שלא כדי שעוה"ד ישמרו על עצמם. ההצדקה שהלשכה מעלה היא שרק עורכי הדין יודעים הכי טוב לשפוט את עצמם, אבל זאת טענה שגם השוטרים אמרו לפני שהוקמה המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים ולא מקבלים את הטענה הזאת".

הטענה השנייה היא האוטונומיה, "כדי שלא ירדפו את עורך הדין כמייצג נגד המדינה. מדובר בטענה לא מופרכת: לשמור על עצמאות כך שהמדינה לא תעשה שימוש לרעה כנגד עוה"ד המייצגים את הלקוחות שלהם מול המדינה. אבל גם הטענה הזאת בוודאי בתקופתנו לא מחזיקה הרבה מים. רוב עורכי הדין לא מייצגים נגד המדינה, וחלק מהם נתונים ללחצים של גופים אחרים. מעניין שבמדינות אחרות בעולם לא שומעים שהדבר פוגע באוטונומיה המקצועית".

פרופ' זיו סבורה כי "לא שלא צריך לשכה אוטונומית, אבל הוצאת הדין המשמעתי מהלשכה להערכתי לא תפגע במידה משמעותית באוטונומיה של אותו עו"ד לייצג ללא מורא את הלקוח שלו. קשה להשלים עם המצב שבו כל כך הרבה כוח נשאר בתוך הלשכה. יש לזה מחיר של הפוליטיזציה ותיקון 32 ניסה לתקן זאת. דו"ח מבקר המדינה הראה ב-2011 שזה לא כל כך עבד. קשה מאוד להפריד את הפוליטיקה מהאתיקה. גם המאבקים סביב המינויים לוועדת האתיקה לא מנוטרלים מהפוליטיקה הקטנה".

לדבריה, "רגולציה מודרנית מכירה בכך שיש להתאים את הצורה שבה אנו חושבים על משטור על גוף כה חשוב כמו לשכת עורכי הדין. לכן ההוצאה של הדין המשמעתי מהלשכה תועיל ללשכה, והיא לא תהיה כגילדה השומרת על עצמה".

"הציבור הוא שחקן בקביעת כללי האתיקה"

על הטענות הללו השיב עוה"ד ארד-אלון בהצגת תרומתו שהיתה "למנוע את רעיון האיוויים למנות ועדה שתקיים את הדין המשמעתי ומי שימנה אותה זה משרד המשפטים. אני דוגל באוטונומיה של הלשכה לדון בדין המשמעתי. צ'כיה העתיקה את המודל שלנו, ובהולנד יש מודל שונה ואוטונומיה במידה ניכרת. האוטונומיה של הלשכה לא רק מגשימה את הערכים שלנו. זה אחד מההסדרים הקיימים, והוא הסדר טוב. המודל האנגלי לא עובד מספיק טוב: מגן על העצמאות האינטלקטואלית של עורך הדין כתנאי לתת שירות טוב ללקוח, באחריות מקצועית כשהלשכה וועדת האתיקה יעמדו מאחוריו. יש חשיבות לאוטונומיה".

אבל גם בישראל לא כל התמונה ורודה. לדעתו של ארד-אילון צריך לחזק את האתיקה של עורכי הדין באמצעות מנגנון אומבודסמן על כל הדין המשמעתי, שכן "אין לנו מנגנון בקרה שיטתי"; צריך לחזק את הכוח האדמיניסטרטיבי שהוא המנוע של ועדת האתיקה כדי לתת שירות יותר טוב. "האוטונומיה איננה מוחלטת והמחוקק הראשי קובע חלק גדול מכללי האתיקה והכללים נקבעים במועצה הארצית ומאושרים על ידי שר המשפטים. הציבור הוא שחקן בקביעת הכללים. זה לא קבוצת החברים של הבחירות הפוליטיות".

ארד-אלון הוסיף כי לשיטתו, "אין מונופול על שירותי המשפט בארץ. הלשכה ועורכי הדין הם אינם תאגיד. הלשכה היא הרגולטור של מקצועי עורכי הדין. האם הרעיון של רגולציה עצמית כה בלתי נסבל שאת האקדמיה הוא מקומם, אבל עובד לא רע?! הרי אף שופט במדינה לא היה רוצה להיות האחראי הראשון על קביעת הנורמות ואכיפתן".