שופטי בג"ץ קיבלו בדעת רוב את עתירתו של עובד במרכז למחקר גרעיני בנחל שורק, שפוטר מעבודתו לאחר שהורשע בביצוע מעשה מגונה והורו להשיבו לעבודתו. זאת, לאחר שבתי הדין האזורי והארצי לעבודה קבעו כי בפיטוריו אמנם נפל פגם, אך הסתפקו בפסיקת פיצויים בסך 160 אלף שקל. השופטת ברק-ארז: "ככלל יש להימנע ממצב שבו תימנע באופן קטגורי כמעט לחלוטין השבתו לעבודה של אדם שפוטר שלא כדין"
ניסן פונדקי הועסק מאז תחילת שנות ה-90 כאיש משק במרכז למחקר גרעיני בנחל שורק (ממ"ג), ואף קיבל קביעות במקום עבודתו. בשלב מסוים, הורשע פונדקי בעבירה של מעשה מגונה בקטינה, ונידון לעבודות שירות וקנס כספי. בעקבות הרשעתו, זומן פונדקי להליך שימוע ובסופו של יום הוחלט לפטרו בשל הרשעתו.
בתגובה לפיטוריו, הגיש פונדקי תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, וזה קבע כי ההחלטה להטביע קלון על מעשיו, כמו גם ההחלטה לפטרו במסלול מנהלי ולא במסלול המשמעתי – היו בלתי-סבירות ובלתי-מידתיות, אך עקב חלוף הזמן אין להשיבו למקום עבודתו. במקום זאת, חייב בית הדין האזורי את הממ"ג לפצות את פונדקי בסך של 80 אלף שקל.
בערעור שהגיש פונדקי לבית הדין הארצי לעבודה נקבע שכן נפל קלון במעשיו, ולכן לא נפל פגם בעצם ההחלטה לפטרו, הגם שמוטב היה אילו מנהל הממ"ג היה בוחר במסלול המשמעתי ולא במסלול המנהלי. לפיכך נקבע כי אין מקום לנקוט סעד קיצוני של החזרת פונדקי למקום עבודתו, אלא לאשר את הפיטורים תוך הגדלת סכום הפיצוי פי שניים: 160 אלף שקל.
פונדקי לא ויתר והגיש עתירה לבג"ץ נגד החלטות בתי הדין לעבודה, בטענה כי אלו הכירו בפגם שנפל בהליכים לפיטוריו, ולכן יש להורות לממ"ג להחזירו לאלתר לעבודתו. עוד הוסיף כי לשיטתו שגה בית הדין הארצי בקביעתו כי נפל קלון במעשיו. המדינה מנגד, טענה כי דרך המלך במקרי פיטורין שלא כדין היא פסיקת פיצויים, והימנעות בית הדין הארצי ממתן סעד של אכיפה הייתה מבוססת היטב בנסיבות העניין.
לא ניתן משקל נאות לזכויות העובד
בג"ץ קיבל ברוב דעות את העתירה והורה על השבת פונדקי לעבודתו. השופטת פרופ' דפנה ברק-ארז קבעה כי חרף מסגרת ההתערבות המצומצמת של בג"ץ בפסיקתם של בתי הדין לעבודה, מדובר במקרה שמעורר שאלה בעלת משמעות רחבה, הנוגעת למשקל שיש לתת לזכויותיו של עובד שפוטר שלא כדין בעת בחינת תביעה להשיבו לעבודתו. במקרה זה, הן בית הדין האזורי לעבודה והן בית הדין הארצי קבעו שראוי היה לנקוט בעניינו של פונדקי בהליך דרסטי פחות של העמדה לדין משמעתי וכי פיטוריו היו בלתי סבירים ובלתי מידתיים, אולם החליטו כי בנסיבות העניין הסעד שיש לפסוק בשל הפיטורין הוא סעד כספי. לדעת השופטת ברק-ארז, למרות שבתי הדין לעבודה הם האמונים על בחינת נסיבותיו של כל מקרה, יש חשיבות רבה לנקודת המוצא של מתן משקל ראוי לזכויותיו של העובד בהליך פיטורין, ולא כל שכן בהליך פיטורים שנעשה על-ידי מעביד ציבורי. לפיכך, סברה השופטת כי במקרה זה לא ניתן משקל נאות לזכויותיו של פונדקי.
עוד הדגישה השופטת ברק-ארז כי ככלל יש להימנע ממצב שבו תימנע באופן קטגורי כמעט לחלוטין השבתו לעבודה של אדם שפוטר שלא כדין. צוין כי למרות שחוזים לשירות אישי הם חוזים שנקודת המוצא לגבי אכיפתם שונה ביחס לחוזים אחרים, הרי שכלל זה הוגמש וגם בפסיקה נקבע שההחלטה האם ליתן סעד אכיפה או פיצוי תינתן בהתאם לנסיבותיה של ההעסקה ולנסיבותיהם של הפיטורים. זאת, בייחוד ביחס לפיטורין בשירות הציבורי, שלגביהם ננקטה הגישה כי אין עמם כאשר הם נגועים בשיקולים זרים, באפליה, בניגוד אינטרסים וכיוצא באלה. במקרה דנן, סברה השופטת כי ההיבט האישי בעבודתו של פונדקי נראה כמצומצם ודל בהיותו עובד החזקה במקום עבודה גדול, והליך הפיטורין שננקט בעניינו היה נגוע בפגם מהותי ביותר. כמו כן, בתי הדין לא הצביעו על קושי מיוחד שהיה כרוך בהשבתו לעבודה באותה עת, כאשר לדעת השופטת יש להימנע ממצב שבו עצם חלוף הזמן בשל ניהול ההליך המשפטי יוביל לכך שאכיפה תיחשב למכבידה מדי. לכך, נקבע, יש להוסיף את העובדה שהמשיבים לא הצביעו על קיומו של נוהל מסודר או מדיניות בכל הנוגע לבחירה בין הליך פיטורין מינהלי לבין נקיטתם של הליכי משמעת במקרה של הרשעה בעבירה שיש עמה קלון.
הודגש כי אין להקל ראש בעבירה שעבר פונדקי, אולם אין בכך בלבד כדי לפטור את המדינה כמעסיק מלנהוג בהגינות ובשוויון, והסתפקות בסעד כספי בלבד במקרים מסוג זה אינה מבטאת את מלוא החומרה של נקיטת הליך פיטורין מבלי שעניינו של פונדקי נבחן בפרספקטיבה של מקרים אחרים והמדיניות הנוהגת לגביהם. לאור האמור, הורה בית המשפט על השבת פונדקי לעבודתו בתוך 30 ימים. עוד נקבע כי הממ"ג ונציבות שירות המדינה יודיעו לבית הדין האזורי לעבודה בתוך חודש ממועד חזרתו של פונדקי לעבודתו, האם החליטו להעמידו לדין משמעתי אם לאו.
איזון עדין
השופט אליקים רובינשטיין הצטרף לדעתה של השופטת ברק-ארז וציין כי לשיטתו למרות שבעבירה הפלילית שביצע פונדקי יש כיעור ברור ומגונה- אין היא מצויה ברף הגבוה של עבירות כאלה, והמקרה לא הצדיק כי יאבד את מטה לחמו לא כל שכן משמדובר בעובד בדרגה נמוכה בתפקיד זוטר למדי, שהחזרתו לעבודה אינה אמורה להקרין במעגל רחב, וכבר שילם חובו לחברה בעונש שהושת עליו בתיק הפלילי.
השופט ניל הנדל, לעומת זאת, נותר בדעת מיעוט בסברו כי אין מקום להתערב במסקנת בתי הדין לעבודה, שהתבססה על האיזון העדין הנדרש בעת שמתבקש סעד של אכיפת חוזה עבודה. לדבריו, מהממצאים העובדתיים עלה שהחלטת הפיטורים התקבלה בסמכות ובתום לב, תוך הסתמכות על ייעוץ משפטי, בהתבסס על הרשעת פונדקי בעבירה של מעשה מגונה וללא עירוב של שיקולים זרים. עוד ציין השופט הנדל כי מדובר במקום עבודה בעל רגישות ביטחונית גבוהה, ולכן מובן כי מצופה מכל העובדים לעמוד בסטנדרטים מחמירים במיוחד של הגינות ואמינות. משקל נוסף יש לשיטתו לתת לעובדה שמיום פיטוריו של פונדקי ועד למתן פסק הדין בבית הדין האזורי חלפה שנה, ומאז חלפו למעלה מארבע שנים נוספות.
