התקבלה חלקית תביעת לשון הרע שהוגשה במסגרת סכסוך בין עורכי דין יריבים. עורכי הדין ממשרד מועין ח'ורי הגישו נגד עו"ד עמאד עווידה תלונה ללשכת עורכי הדין, וזה טען בתגובתו כי הם יעצו ללקוחם לחסלו ולהרגו. השופט עאבס עבאסי קבע כי דובר בייחוס חשדות חמורים המהווה לשון הרע נגד התובעים, וכי לא עומדות לנתבע הגנות החוק של פרסום מותר ותום לב. עוה"ד עווידה חויב לפצות כל אחד מהם בסך 20 אלף שקל
קבוצה של ארבעה עורכי דין ייצגו לקוחות יריבים. הייצוג גלש לפסים אישיים ויצר בין הצדדים יריבות לא קלה, שאף הגיעה לפתחם של בתי המשפט ושל לשכת עורכי הדין. בשנת 2011 הגישו עורכי הדין מועין ח'ורי, יזיד שיח יוסף וסיריין זריק תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד עמאד עווידה, בטענה למחדל מתמשך מצדו במסירת כתבי טענות למשרדם בהליכים המתנהלים בין לקוחות הצדדים.
בתגובתו לתלונה, כפר עוה"ד עווידה בטענות שיוחסו לו, ואף העלה שורה של טענות והשגות נגד התנהלות התובעים כלפיו. כך, טען עוה"ד עווידה בתגובתו כי לקוחם של התובעים ניסה בהתייעצות עימם "לחסל ולהרוג" אותו בשתי הזדמנויות. בסופו של יום, החליטה ועדת האתיקה לגנוז את התלונה, תוך שהעירה לעוה"ד עווידה כי הישנות התנהגותו עלולה להצדיק העמדתו לדין.
על רקע זה הגישו עורכי הדין תביעת דיבה נגד עוה"ד עווידה, בטענה כי דבריו בתגובתו ללשכת עורכי הדין עלו כדי לשון הרע נגדם, שכן הוא ייחס להם מעשים פליליים, השפיל וביזה אותם ופגע במשרתם, עיסוקם ומקצועם. עוד טענו כי טרם הגשת התביעה פנו לעוה"ד עווידה במספר הזדמנויות וביקשו כי יחזור בו מדבריו ויתנצל, אולם זה התעלם מפניותיהם.
עוה"ד עווידה טען מנגד כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית שמקורה בשנאה קשה שעורכי הדין פיתחו כלפיו באופן אישי, על רקע זכייתו בתיקים שניהל מולם. עוד טען כי המשפט שבמחלוקת נכתב במסגרת תגובתו לטענותיהם נגדו בוועדת האתיקה, שבמסגרתה ניסו להכפיש את שמו הטוב על לא עוול בכפו. עוה"ד עווידה הוסיף כי כלל לא מדובר בלשון הרע, וכי גם אם כן – הרי שקמות לו הגנות שונות לפי חוק איסור פרסום לשון הרע, של התנהלות בתום לב ופרסום מותר.
חריג ומזעזע
השופט עאבס עבאסי, מבית המשפט השלום בירושלים, קיבל חלקית את התביעה, ופסק לעורכי הדין התובעים פיצוי כולל בסך של 60 אלף שקל. במסגרת בחינת הדברים שבמחלוקת מנקודת מבטו של האדם הסביר, קבע השופט עבאסי כי יש לפרש כהווייתם את הדברים שנכתבו על ידי עוה"ד עווידה במכתב תגובתו, קרי שעוה"ד עווידה ייחס לעורכי הדין התובעים חשד בייעוץ ללקוח שלהם לחסל ולהרוג אותו בשתי הזדמנויות. בעניין זה, נקבע בפסיקה שייחוס עבירה לאדם תיחשב כלשון הרע, כאשר לדעת השופט עבאסי דברים אלו מקבלים משנה תוקף מקום בו מדובר בייחוס חשד לשידול לרצח כלפי עורכי דין המהווים מתוקף תפקידם נדבך חשוב בקיום שלטון החוק ושמירה עליו בכל משטר דמוקרטי. לכן ייחוס חשד כה חמור כלפי עורכי הדין לביצוע עבירות כה חמורות, הוא חריג ומזעזע לדעת בית המשפט, ועלול להטיל דופי רב במקצועיותם ובתחום עיסוקם של עורכי הדין התובעים, ולפגוע קשות בשמם, במשרתם, בעיסוקם ובמקצועם.
עוד נקבע בפסיקה כי די בייחוס חשד גרידא כדי להשפיל את הנחשד ולהפכו לבוז וללעג, ובוודאי שיש בכך לפגוע באדם, במשלח ידו, בעסקו או במקצועו. לכן קבע השופט עבאסי כי דבריו של עוה"ד עווידה עלו כדי לשון הרע כלפי עורכי הדין התובעים.
בהמשך, עבר השופט לבחון האם עומדת להגנתו של עוה"ד עווידה הגנת "פרסום מותר" הקבועה בסעיף 13 לחוק לשון הרע. צוין, כי מהפסיקה עולה שפרסום הנעשה במסגרת תגובה לתלונה בלשכת עורכי הדין אינו נחשב כפרסום שנעשה תוך כדי דיון משפטי, בהתחשב בכך שמקבל התלונה אינו ממלא תפקיד שיפוטי והתלונה איננה מהווה צעד בדיון. לכן קבע השופט כי לא עומדת לו לעוה"ד עווידה הגנה זו.
בנוסף, נדחתה טענת ההגנה של עוה"ד עווידה לפיה פעל בתום לב, שכן הוא לא הגיש ראיות מטעמו כדי לבסס את אמונתו באמיתות הפרסום כנדרש בפסיקה, וכדי להוכיח שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין. עוד צוין כי עוה"ד עווידה העלה גרסאות שונות בכתבי טענותיו, וגם עניין זה מעיד על חוסר תום לב מצידו.
לא הוכחה כוונה לפגוע
בית המשפט הוסיף כי אין לומר הפרסום לא חרג מהסביר, בהתחשב בכך שהנתבע ייחס חשד חמור ביותר לתובעים ללא כל ביסוס עובדתי. כמו כן, עוה"ד עווידה לא הביא ראיות מטעמו כדי להוכיח את אמיתות הפרסום, או כי נקט באמצעים סבירים כדי לברר את אמיתותו. מכאן שמתקיימת בנסיבות המקרה החזקה שעוה"ד עווידה פרסם לשון הרע שלא בתום לב.
לבסוף, נדרש בית המשפט לשיעור הפיצויים שייפסקו לעורכי הדין התובעים. ראשית, נקבע כי הם לא הוכיחו "כוונה לפגוע" בהם על ידי עוה"ד עווידה, שכן לא דובר בפרסום יזום מצידו אלא בפרסום שבא במסגרת תגובה על תלונתם. לפיכך, הפיצוי ללא הוכחת נזק לא יעלה על 50 אלף שקל. במסגרת השיקולים לקביעת שיעור הפיצוי בתקרה זו, שקל בית המשפט לחומרה את תוכן הפרסום, מקצועם ומשרתם של התובעים כעורכי דין, העדר בדיקה של אמיתות הפרסום, אי-חזרה מהפרסום ואי-התנצלות וחרטה מצד עוה"ד עווידה.
מאידך, שקל בית המשפט לקולת עוה"ד עווידה את ההיקף המוגבל של הפרסום, הסתייגותו המסוימת מהפרסום במסגרת סיכומיו, וניהול יעיל וקצר של המשפט. עוד נקבע כי יש מקום לפסוק פיצוי לכל אחד מעורכי הדין התובעים, משום ששלושתם היו חתומים על מכתב התלונה ללשכה, וכל אחד מהם זכה להתייחסות מפורשת במכתב תגובתו של עוה"ד עווידה.
לאור האמור, פסק בית המשפט לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך של 20 אלף שקל, ובסך הכול 60 אלף שקל. בנוסף, יישא עוה"ד עווידה בשכר טרחת עו"ד בשיעור 15%.
