השופט צבי ויצמן דחה את בקשתו של חסיד חב"ד, שעשה דין לעצמו כשהתגורר בדירתה של קשישה ערירית ו"נזכר" בחלוף 20 שנה להגיש בקשה לקיום צוואתה המורישה לו כביכול את כל רכושה – לאור תשובה שקיבל לדבריו מכתביו של הרבי מליובאוויטש. בדיקות מז"פ משטרתי ומומחה שמינה ביהמ"ש גילו כי מדובר בצוואה מזויפת, וביהמ"ש חייב אותו בהוצאות בסך 20 אלף שקל
מ.צ. הוא חסיד חב"ד שבחלוף כ-20 שנה לאחר פטירת קשישה ערירית שהכיר במשך שהותו בבית סבתו – נזכר לפנות לבית המשפט כדי לקיים את צוואתה, כזוכה היחיד בעיזבון שלה. בבקשתו לבית המשפט נימק החסיד את האיחור התמוה בהגשת בקשתו בתשובה שקיבל לדבריו מ"אגרות הקודש" של הרבי מליובאוויטש, המאגדות מתשובותיו השונות של הרבי למאמיניו. במסגרת התייעצות זו התקבלה לדברי החסיד תשובת הרבי אשר לשונה – "ביקשתיו לרשום את הבית על שמו". או-אז הגיש מ.צ. את בקשתו לקיום הצוואה של הקשישה הערירית.
"לא היה ער לחשיבות רישום הבית על שמו"
כתמיכה לבקשתו הציג מ.צ. מסמך שנחזה להיות צוואה בעדים החתומה על ידי המנוחה ושנערך כשנה לפני פטירתה. שני עדי הצוואה הנטענים הלכו לעולמם קודם להגשת התביעה. במהלך עדותו בבית המשפט הוסיף מ.צ. כי הקשר בינו לבין המנוחה נוצר בתקופת לימודיו התיכוניים במסגרת פעילות לסיוע לקשיש שיזם בית ספר התיכון בו למד. במסגרת פעילות זו הוא ביקר, מעת לעת, את המנוחה בביתה, סייע לה בעריכת קניות, הזזת רהיטים, טיפול בחצר הבית ובשמשו לה כ"אוזן קשבת". עוד הוסיף כי באחת הפעמים הוא סייע למנוחה לאחר שזו נפלה והבהיל אותה לקופת החולים לצורך קבלת טיפול רפואי.
לדבריו, המנוחה הייתה אסירת תודה על מעשהו זה ואמרה לו שהיא רוצה להוריש לו את ביתה. כאמור, הקשישה הערירית הלכה לעולמה בשנת 1990, ולטענת מ.צ. נחשף לראשונה לקיומה של הצוואה מיד לאחר פטירתה ולאחר שנכנס לביתה באמצעות מפתח שהיה ברשותו, אז מצא את הצוואה במזנון הישן שבסלון הבית. לאחר מכן, עבר מ.צ. על דעתו שלו להתגורר בבית המנוחה כאילו היה זה ביתו שלו מימים-ימימה וזאת מבלי שטרח כלל לבקש ולקבל לידיו צו לקיום צוואת המנוחה. לדבריו, אותה עת הוא היה לאחר שחרורו משירות בצה"ל ועניינה של הצוואה לא עמד בראש מעייניו.
בין לבין, כחמש שנים לאחר פטירת המנוחה הוא נישא לאשתו הראשונה – התגרש ממנה, נישא לה בשנית וחזר והתגרש ממנה. גם אחר גירושיו המשיך מ.צ. להתגורר בבית המנוחה, אך לדבריו "לא היה ער לחשיבות רישום הבית על שמו". בשנת 2003 נישא מ.צ. לאשתו השנייה, עימה הוסיף להתגורר בבית המנוחה תוך שהם מגדלים בו את שלושת ילדיהם. ועדיין לא סבר מ.צ. כי יש מקום לעתור לקיום צוואת המנוחה. אך ורק בשנת 2010, כ-20 שנה לאחר פטירת המנוחה, הוא עתר לקיום צוואתה וזאת כאמור לאור תשובה שקיבל לדבריו מהרבי מליובאוויטש.
עשה דין לעצמו
האפוטרופוס הכללי התנגד לקיום הצוואה, כי מדובר בצוואה מזויפת, כפי שעלה מבדיקת מז"פ של המשטרה. נוכח טענת הזיוף מינה בית המשפט מומחה לכתב יד מטעמו, שהשווה בין החתימות הנטענות כחתימת המנוחה והעדים על הצוואה לבין דוגמאות חתימה אחרות שלהם, ומצא כי אין זהות בין החתימות על גבי הצוואה לבין דוגמאות החתימה. מכאן הסיק המומחה כי החתימות זויפו ב"חיקוי חופשי", והוסיף כי דפי הצוואה היו מלוכלכים באופן האופייני למצבים בהם ניסו ליצור רושם של התיישנות מלאכותית.
השופט צבי ויצמן מבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן דחה כאמור את בקשתו של צ.מ. ואימץ את מסקנות המומחה מטעמו של בית המשפט, הן לאור הכלל לפיו סטייה מחוות דעתו של המומחה תעשה אך ורק כאשר נראית סיבה בולטת לעין לעשות כן והן לגופו של עניין לאחר עיון מדוקדק בחתימות המנוחה והעדים שעל גבי הצוואה ובדוגמאות חתימותיהם, מהם עולה כי אין מדובר בחתימות זהות ומדובר בחתימות מזויפות.
עניין נוסף המחזק את מסקנות המומחה מצא בית המשפט בעובדה שעורך דינו של מ.צ., חימי יהודה, לא ראה לנכון להוסיף ולחקור את המומחה, גם לאחר שלקח את המוצגים למשרדו ובדק אותם. נוסף לאמור, חוות הדעת מטעם המז"פ המשטרתי גם היא מאוששת לדעת בית המשפט את הטענה כי המסמך זויף.
השופט ויצמן פסק כי הוטל אפוא ספק באמיתות הצוואה, ולכן עבר הנטל להוכחת תקינותה לשכמו של מ.צ.. דא עקא, שלדעת בית המשפט מ.צ. לא הצליח לעמוד בנטל. לא זו אף זו, התנהלותו, עדותו ואי-הבאת עדים נחוצים מטעמו הצטרפו וחיזקו לשיטת בית המשפט את מסקנת המומחה שהמסמך שהוצג כצוואת המנוחה אינו אלא מסמך מזויף.
לכך הוסיף השופט ויצמן את התמיהות שעלו מכך שמ.צ. עשה דין לעצמו בכך שהחל להתגורר בביתה של המנוחה לאחר פטירתה, והוסיף והתגורר שם 20 שנה מבלי לדאוג להסדרת זכויותיו הנטענות בבית בדרך של קיום הצוואה ורישום הנכס על שמו.
שיהוי ניכר
עיתוי הגשת הבקשה לקיום הצוואה גם הוא עורר תהייה אצל השופט ויצמן, שכן מדובר במועד בו ה"עדים" לצוואה אינם עוד בין החיים ולכן אינם יכולים לבוא ולהעיד בפני בית המשפט על עצם חתימתם עליה, נסיבות עריכתה וכיוצא באלה. גם נימוקיו של מ.צ. לסיבת השתהותו בהגשת הבקשה היו תמוהים בעיני בית המשפט, ופגעו באמינותו ובאמיתות גרסתו.
עוד עמד בית המשפט על כך שנסיבות ההיכרות בין מ.צ. למנוחה נותרו לוטות בערפל, כמו גם גרסתו בנוגע לנסיבות מציאת הצוואה לאחר פטירתה. אם בכך לא די, מ.צ. לא טרח להביא בפני בית המשפט עדים רבים שהיה ניתן בנקל להביאם ושהיה בעדותם לכאורה בכדי לשפוך אור על הקשר בינו לבין המנוחה, הקשר בין עדי הצוואה לבין המנוחה, וכן סיבת הגשת הבקשה בעיתוי הנוכחי תוך שיהוי ניכר.
הבקשה לקיום הצוואה נדחתה, ומ.צ. חויב בהוצאות משפט בסך של 20 אלף שקל.
(ת"ע 41666-07-11)
