בפסק דין ראשוני מסוגו שדן בהרחבה על נזקי הרשת החברתית "פייסבוק" על ענייני משפחה קראה השופטת רותם קודלר-עיאש כי "הגיעה השעה לזעוק חמס על התופעה המכוערת של התנהלות בלתי-תרבותית" ברשת החברתית, שכן "מחובתו של בית המשפט להגן על שמו הטוב של האדם בחברה גם מפני לשון הרע של בן זוגו לשעבר ואולי אף ביתר שאת"
זוג הורים גרושים לשתי ילדות קטינות המשיכו להתקוטט בבתי המשפט למשפחה גם כחלוף 8.5 שנים לאחר הגירושין והיחסים העכורים בין הצדדים לא הפסיקו לרגע. כאשר אחת הבנות הגיעה לגיל בת מצווה, ואימה אירגנה לה על חשבונה מסיבה באולם אירועים בהשתתפות מאות מוזמנים, הוזמנו למסיבה גם האב עם רעייתו. בסיום המסיבה, פירסמה האם בדף הפייסבוק שלה הודעת הוקרת תודה לכל מי שהשתתף באירוע.
בעקבות המודעה התקבלו מספר תגובות, ביניהן ארבע תגובות מהגרוש שלה שהגדיש את הסאה בפרסום אמירות גסות ומעליבות, כמו: "כלבה היית ונשארת את נראית כמו ליידי בוי עלובת נפש קנאית וחולנית. אני מרחם עליך עשית מעצמך צחוק כל העיר מצלצלת אלי מקיאה עליך בושה לך ולחינוך הזול שאת נותנת אבל בעצם אין ולא היתה לך בושה אפעם (כך נרשם במקור) אלוהים בשמיים יתן לך את המכה שמגיעה לך".
הגרוש הוסיף ופרסום תגובות מעליבות נוספות, "11 שנים אחרי נשארת עם אותם סמרטוטים עצובים עלובים שהם כל חייך יא פרחה זה מה שמעניין אותך בחיים רק בגדים יא מסכנה"; "צוחק מי שצוחק אחרון את תקבלי את המכה של החיים שלך חכי ותראי"; "ערימת פחים".
"טקס ההשפלה הפומבי"
בתביעת לשון הרע שהגישה בתגובה לכך האישה, בסך של 100 אלף שקל, היא ציינה כי חשה מושפלת, באשר זו הפעם הראשונה שבה דברי הנאצה של הגרוש התפרסמו קבל עם ועדה באמצעות אתר הפייסבוק, לו עדים למעלה מ-700 חברים והמשמש אותה הן באופן אישי והן לצורך קידום עסקיה, שכן היא בעלת חנות לממכר בגדי ילדים מזה כ-14 שנים.
לדבריה, בנותיהם של הצדדים נפגעו עד מאוד בעקבות הפרסום, עד כדי כך, שבת אחת ניתקה כל קשר עם אביה והבת השנייה חשה פגועה.
האב הגרוש טען להגנתו כי לתגובותיו בפייסבוק קדם אירוע בת המצווה, אותו הוא מכנה כ"טקס ההשפלה הפומבי", שכן הוא לא הורשה להשתתף בצילומים, שמו לא אוזכר בטקס הברכות והיתה התעלמות מוחלטת מקיומו, ברם הוא נהג באצילות ולא נגרר לפרובוקציות.
האב הגרוש לא הכחיש את האמירות המיוחסות לו באתר הפייסבוק, טען כי מדובר בדברים שנאמרו בשעת כעס, כאשר הוא שופך את זעמו על גרושתו בהודעות שנשלחו לפייסבוק האישי שלה וכל כוונתו היתה לשולחם אליה בלבד. לטענתו, היא מחקה מיד את אותן הודעות והן הופיעו על ה"קיר" למשך דקות ספורות.
הוא הוסיף כי במשך שנים נהגה בו גרושתו באלימות מילולית ופיזית, הכוללת מהומות וקללות, כמו: "יא זבל", "יא חרא", חולה נפש", "משוגע", "כלב מסריח", "נבלה", "הלוואי שתמות", "אני ארקוד על הקבר שלך וירק עליו", "שתקבל סרטן", "אנס", "נרקומן", "הומו", "עלוב", "הומלס", "בן זונה", "כוסאמק", וכדומה.
לדבריו, גרושתו מנסה באופן שיטתי להוציאו מכליו, כדי שיפול בלשונו, כאשר היא מצהירה כי כל רצונה הוא לראותו מאחורי סורג ובריח. גרושתו מסיתה את בנותיהם של הצדדים כנגדו, ודווקא היא זו שמוציאה את דיבתו הרעה, כאשר מפיצה שמועה שקרית על פיה הוא אינו זן ומפרנס את בנותיו.
כיכר העיר החדשה
השופטת רותם קודלר-עיאש, מבית המשפט למשפחה בבאר שבע, אפיינה את פרופיל הפייסבוק של התובעת ככזה שאין מגבלות בכניסה אליו ובצפייה בו, ומשכך גם התאפשר לגרוש שלה לכתוב על הקיר שלה, מבלי לקבל את אישורה קודם לפרסום. האישה לא הגבילה את הפרטיות בהגדרות הפרופיל שלה.
בית המשפט הגיע למסקנה כי "חזקה על משתמשי ה'פייסבוק' כי הם יודעים כי תוכן אשר שלחו לחלל הרשת החברתית, מופץ מיידית הן לחבריהם והן לחבריו של מי שפרסמו על ה'קיר' שלו את התגובה או ה'פוסט' ". בית המשפט למשפחה דן לראשונה בהרחבה בהשלכות הפרסומים השונים ברשת החברתית פייסבוק והתריע מפני הנזקים הנגרמים לציבור הרחב. "אם בתקופה קדומה היו בני האדם מעבירים מסר בכיכר העיר, או באמצעות משלוח דברי דואר בתפוצה רחבה, הרי שבעידן הווירטואלי מועבר המסר למספר בלתי נתפס של בני אדם במאמץ מינימלי", הסבירה השופטת קודלר-עיאש, והסיקה מכך כי "נגישות הרשת החברתית, אפשרויות השיתוף המתוחכמות, העדרן של מגבלות כניסה לחלק מן הפרופילים של המשתמשים, האפשרות לראות את כל המוצג בפרופיל של המשתמש שלא הגביל את הכניסה ל'דף' שלו, מהוות יסוד להגדרת הפרסום באמצעות הרשת החברתית כפרסום על-פי לשון חוק איסור לשון הרע".
אחותה של התובעת העידה בבית המשפט כי היא קיבלה שיחת טלפון מחברה טובה שלה ולקוחה של אחותה בחנות הבגדים, שביקשה ממנה להתקשר לתובעת כדי לבקש ממנה למחוק את התגובות בפייסבוק שלה, כי "יש שמה מישהו שפתח עליה פה ג'ורה". האחות התקשרה אליה רק בשעות הערב, והיא מחקה את התגובות של הגרוש שלה רק ביום למחרת וחסמה אותו ואת אשתו מ"הקיר" שלה.
"איני יכולה לקבל את הטענה כי אדם שעושה שימוש בכלי רב עוצמה כגון הרשת החברתית על מנת להעביר מסרים, יכול להתחמק מחובתו לברר קודם לביצוע הפרסום מי ייחשף לפרסום שלו, הרי שגם לא האמנתי לנתבע כי לא ידע מה יהא היקף החשיפה לפרסום שלו", פסקה השופטת קודלר-עיאש. "השתכנעתי כי הנתבע היה ער למשמעות של פרסום באתר הפייסבוק על ה'קיר' וחשיפתו למשתמשים נוספים, להבדיל ממשלוח הודעה פרטית באמצעות אותו אתר. הנתבע לא בחר לשלוח מכתב פרטי באמצעות הדואר ובו למחות על מכתב התודה שפורסם בפייסבוק, לכאורה על מנת להקניטו, או אפילו לשלוח הודעה פרטית באמצעות הפייסבוק ובה להעביר את המסר, אלא הוא בחר לעשות שימוש באמצעי רב עוצמה וחזקה עליו שבירר או יכול היה לברר את משמעויות הפרסום".
חובת השופטים להגן על שמו הטוב של בן הזוג המושמץ
במישור העקרוני פסקה השופטת קודלר-עיאש כי "מדובר באמירות מכוערות, מרושעות, המהוות באופן חד-משמעי לשון הרע. לא מצאתי כל ספק כי יש באמירות הללו כדי להשפיל את התובעת בעיני הבריות, לעשותה מטרה לבוז ולעג. אמירות אלו יש בהן כדי לבזות את האדם לגביו הן נאמרות, לגרום לו למבוכה, לפגוע בו, וכאשר התובעת היא בעלת עסק למכירת בגדי ילדים, יש בהן אפילו כדי לפגוע במשלח ידה, במקצועה".
בית המשפט למשפחה התמודד גם עם הטענה הנגדית, לפיה "יכול ויהיה מי שימצא מידה מסוימת של לגיטימציה לאמירות מסוג זה כאשר הן נאמרות בין בני זוג לשעבר המצויים בסכסוך מתמשך", וטענה השופטת קודלר-עיאש כי לשיטתה, "הגיעה השעה לזעוק חמס על התופעה המכוערת של התנהלות בלתי תרבותית מסוג זה. אמנם התרבות המילולית במדינת ישראל אינה אידיאלית. אמנם תרבות הגידוף בין בני זוג המתגרשים זה מזה מתאפיינת בהפקרות של ממש, כאשר צדדים לסכסוך משתלחים זה בזה, מתעמרים זה בזה בלשונם וכמעט הכול מותר, ואולם במקרה זה התיר הנתבע לעצמו מעבר לגבולות המותר והמקובל".
בית המשפט בחר להדגיש באותיות קידוש לבנה את הקביעה העקרונית והמהותית הבאה לתשומת ליבם של מתדיינים, ואף שופטים ושופטות, בענייני משפחה: "שמו הטוב של אדם כחלק מכבוד האדם זכה להגנה חוקתית. מחובתו של בית המשפט להגן על שמו הטוב של האדם בחברה גם מפני לשון הרע של בן זוגו לשעבר ואולי אף ביתר שאת".
חציית כל גבול
לגופו של עניין נפסק כי "קריאת תוכנו של המסר שביקש הנתבע להעביר לתובעת על גבי 'קיר' הפייסבוק מגלה דברי לעג והשמצה כלפי התובעת, באופן שאינו משתמע לשני פנים. שימוש במונחים כגון: 'עלובת נפש', 'כלבה', 'ליידי בוי', פרחה', 'ערימת פחים' וכדומה יש בהם כדי להוות לשון הרע, באופן חד-משמעי. אין ולא יכול להיות מדובר בביקורת לגיטימית מכל סוג. לא מצאתי ספק ביחס לכך שבבחירת התוכן, הנתבע השפיל, ביזה, פגע ושם ללעג את התובעת".
בית המשפט הוסיף כי אמנם "מדובר בשני צדדים אשר העידו על מערכת יחסים עכורה ביניהם, לאורך השנים. הצדדים לא הכחישו כי נהגו ונוהגים כשני ניצים, לא חסכו במילים קשות ובעלבונות שלוחי רסן". אולם, "בפרסום אותו ביצע הנתבע חצה הוא את הגבול, העלה אמירות קשות על הכתב, בפורום ציבורי, נכון להיום הפורום הכי ציבורי שיכול להיות". בפרט כאשר במהלך הליך ההוכחות בבית המשפט התברר כי "אין בין התוכן ובין אירוע בת המצווה דבר וחצי דבר".
לאור מערכת היחסים העכורה בין הצדדים, לא מצאה השופטת קודלר-עיאש "סבירה את ציפייתו של הנתבע כי באירוע אותו אירגנה התובעת יזכה לאותו 'כבוד של מלכים' שציפה לקבל ויוזמן באופן מיוחד, תוך ציון שמו בצורה מיוחדת יותר מכפי שצוין שמה של התובעת עצמה... לא מצאתי כי חסרונו של ריקוד סלואו בין ילדת בת מצווה ואביה, במהלך האירוע יש בו כדי פגיעה של ממש במנהגי עם ישראל ובמנהגיה המיוחדת של משפחה זו בפרט, אשר יצדיקו כינוי אם ילדת בת המצווה בבוקר למחרת, 'ליידי בוי...עלובת נפש, פרחה...כל העיר מקיאה עלייך...' ".
"הפייסבוק יכול להיות אמצעי קטלני של ממש"
בית המשפט אף דחה את טענת האב הגרוש כי ניתן למחוק פרסום מהפייסבוק בתוך דקות ספורות, וקבע ש"אין לה כל משקל, שכן הנזק יכול ונוצר בתוך שבריר שנייה מרגע הפרסום, שכן ברגע מהיר אחד נחשפים הן חבריה של התובעת והן חבריו של הנתבע לפרסום שהוא בוחר לפרסם. היקף הפרסום בתוך רגעים בודדים יכול להגיע לאלפי צופים וקוראים, נוכח תכונות השיתוף המיוחדות לפייסבוק. לכל האמור יש להוסיף העובדה כי גם בנותיהם המשותפות של הצדדים אשר הינן קטינות, 'חברות' באתר הפייסבוק הן של התובעת והן של הנתבע ונחשפו לפרסום".
השופטת קודלר-עיאש סיימה את פסק הדין בהתוויית נורמות חברתיות ופסקה כי "במציאות הישראלית הנוכחית, אין אדם בר דעת שאינו מכיר את עוצמת הכלי הנקרא 'פייסבוק'. פוליטיקאים בוחרים לעשות בו שימוש יומיומי, במדינות ערב התארגנה מהפיכה של ממש שיש המייחסים את עוצמתה לעידן האינטרנטי בכלל והרשתות החברתיות בפרט, ושלטון נפל והוחלף ביותר ממדינה אחת, בשל עוצמת התאגדות ההמונים באמצעות כלי זה. יש לעשות כל שניתן כדי שהציבור יעשה שימוש בכלי זה למטרות טובות, יש לעשות כל שניתן כדי שילדינו יקבלו המסר כי אין לפגוע בבריות באמצעות כלי זה או באמצעות כל כלי אחר".
בית המשפט הדגיש כי "הפייסבוק יכול להיות אמצעי קטלני של ממש. כבר נמצאנו כמדינה מלווים בכאב, הורים לנער צעיר שנפל קורבן לפגיעה על ידי חבריו לכיתה באמצעות הפייסבוק ושם קץ לחייו בעקבות חרם שאורגן באמצעות הפייסבוק. נורות האזהרה דולקות וכעת יש לחדול את התופעה. אין זה הפייסבוק שאשם, כשם שאקדח אינו יורה אלא אם יורים בו. האחריות וחובת הזהירות מוטלת על ציבור משתמשי הרשת החברתית".
לגבי האב הגרוש שהשמיץ את גרושתו בפייסבוק ציינה השופטת קודלר-עיאש כי "הנתבע בתוך עמו ובמדינת ישראל הוא חי וידע גם ידע מהי עוצמת כלי הנשק בו הוא עושה שימוש". בית המשפט הטיל עליו כאמור פיצוי בסך של 25 אלף שקל, כדי "שלא ללבות עוד יותר את הסכסוך המשפחתי", ואף חייבו לשלם שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך של 12 אלף שקל.
סנגורו של האב הגרוש, עו"ד דן מלכיאלי, סירב להגיב לפנייתנו על הפרשה.
