השופטת מיכל פריימן חייבה את הרשות המקומית מטה אשר לפצות את המציל אלי גרפי ולשלם לו את זכויותיו הסוציאליות לפי הוראות ההסכם קיבוצי שחל על המועצות האזוריות
בית הדין לעבודה בחיפה קיבל תביעה של מציל לתשלום שכרו וזכויות סוציאליות על-פי ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר תנאי עבודתם של מצילי הים, החל על המועצות המקומיות. בית הדין נדרש לקביעת זהות מעסיקו של העובד – האם העסקתו באמצעות שתי חברות העסקה שונות מהווה מיקור חוץ אותנטי – וקבע כי המועצה היא המעסיקה הבלעדית של המציל.
קניית שירותים
אלי גרפי שימש כמציל בחופי הים שבשליטת המועצה האזורית "מטה אשר" במשך שנתיים. בשנה הראשונה עבד בחוף "שבי ציון", ובשנה השנייה עבד כמציל ים בחוף "בצת". בשנה הראשונה, שכרו שולם על ידי חברת "ענבל שירותי בריכה אלון", ובשנה השנייה שכרו שולם על ידי חברת "החוף י.צ.ע.ד ניהול חופים". לטענת גרפי, בכל תקופת העסקתו הוא היה למעשה עובד של המועצה, ולכן הוא זכאי לשכר עבודה ולזכויות סוציאליות המגיעות לו על פי ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר תנאי עבודתם של מצילי הים, החל לטענתו על המועצה.
מנגד, טענה המועצה כי המציל כלל אינו עובד שלה, שכן היא ביצעה מיקור חוץ אותנטי של "קניית שירותים". לחילופין, טענה המועצה, כי גם אם היו קיימים בינה לבין המציל יחסי עובד מעביד, המציל לא זכאי לתנאי העסקה או להחלת ההסכם הקיבוצי על תנאי העסקתו שכן ההסכם אינו חל עליה. חברת ענבל, שהיא חברה לשירותי הצלה, טענה כי כל הזכויות הסוציאליות של המציל בתקופת עבודתו אצלה, שולמו לו. ואילו חברת יצעד טענה כי לא התקיימו בינה לבין המציל יחסי עובד-מעביד. וכך הפילו שתי החברות את המציל בין הכיסאות.
"צינור" לתשלום שכר
תחילה נדרש בית הדין להכריע בשאלה מיהו המעסיק של המציל, והאם קיים מיקור חוץ אותנטי.
השופטת מיכל פריימן התבססה על פסק הדין המנחה של בית הדין הארצי לעבודה בפרשת כפר רות (דב"ע נב/3-142) שבו נקבע כי זהות המעסיק תקבע בהתבסס על כלל מאפייני ההתקשרות, וללא כל תלות בהגדרות שנקבעו על ידי הצדדים. בנוסף, נקבעו מספר מבחני עזר לבחינת הגורמים האמיתיים במערכת יחסי העבודה.
בית הדין האזורי לעבודה הדגיש כי בפרשת חסידים (ע"ע (ארצי) 478/09) נפסק כי כאשר מדובר במקרה של העסקת עובדים בדרך של "מיקור חוץ" – יש לבחון האם מדובר במיקור חוץ אותנטי ולגיטימי או במיקור חוץ שאינו אותנטי, בו משמשת חברת כוח האדם כ"צינור לתשלום השכר" בלבד.
במקרה של המציל גרפי נקבע כי ממכלול העדויות והמבחנים שנקבעו בפסיקה עולה שלא עלה בידי המועצה להוכיח שביצעה מיקור חוץ אותנטי לשירותי ההצלה בחופיה, ולכן יש לראות בה כמעסיקתו הבלעדית של המציל. זאת, בין היתר, לאור העובדה שהמציל התקבל לעבודה על ידי עובדי המועצה, הם אלה שפיקחו על עבודתו וכן הם אלה שסיפקו את הציוד הנדרש. בית הדין חיזק את מסקנתו גם בעובדה שלא הובאה כל ראיה לכך שהמציל עבר ריאיון בחברת ענבל או בחברת יצעד, חתם חוזה העסקה עמן או קיבל מהן הכשרה כלשהי – לפיכך, אין לראות בהן כמעורבות בהעסקתו של המציל, פרט להפקת תלושי השכר.
באשר לשאלה האם הוראות ההסכם הקיבוצי חלות על המועצה, השיב בית הדין בחיוב. נפסק כי ההסכם הקיבוצי הכללי שנחתם עם ארגון המועצות האזוריות חל גם על עובדי המועצות האזוריות. אמנם המועצה רשאית לפרוש ממרכז המועצות האזוריות שכן הזכות לפרוש מארגון מעסיקים הינה חלק מזכות ההתארגנות, אולם במקרה זה לא נטען כי המועצה פרשה מחברותה בארגון המועצות האזוריות, ולכן יש להחיל עליה את הוראות ההסכם הקיבוצי.
בהתאם למסקנה בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי, נדרשה השופטת פריימן לרכיבי התביעה הפרטניים, וקבעה כי על המועצה לשלם למציל דמי הבראה, תוספת מצילים ותוספת כפיים, פיצוי בגין אי-ביצוע הפרשות פנסיוניות, פדיון חופשה והפרשי שעות נוספות, ובסך הכול נפסקו למציל כ- 30,245 שקל. מעבר לכך, ישולמו למציל עוד 7,000 שקל עבור שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט.
