חדשות

שופטי הערכאות השונות פירשו את "הלכת שמש" כראות עיניהם עד שהתפתחו סתירות מטרידות בפסיקה. השופט נעם סולברג והנשיא אשר גרוניס ביקרו את התופעה וביטלו את אחת הפסיקות שמזה 50 שנה הובילה לסחבת ולהפסדים של מיליונים למתדיינים בענייני מקרקעין. תם עידן "ההבחנה האנכרוניסטית", הכריזו השופטים, בין תביעות בענייני קרקעות שידונו במחוזי ולא בשלום, ומהיום שופטי השלום יוכלו לדון בתביעות על שימוש בקרקע גם כשלא מדובר בשמירה על גוף הנכס

"הלכת שמש" התהפכה, ומהיום "הלכת בר-עוז" היא ההלכה המחייבת. בית המשפט העליון ביטל את הלכת שמש, לאחר למעלה מ-50 שנה, בה נקבע כי בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעות על שימוש בקרקע רק כשמדובר בשימוש "תוך שמירה על גוף הנכס". לראשונה נפסק כי הלכה זו הייתה נכונה לזמנים שבהם מעמדו המשפטי וסמכויותיו של בית משפט השלום היו פחות נרחבות. לאור ההרחבה הניכרת בסמכויותיו וכישוריו לאורך השנים – הגיעה העת לבטל את הלכת שמש ולקבוע כי בית משפט השלום מוסמך לדון בכל התביעות שעניינן שימוש בקרקעות.

צו הריסה שכזה

ההלכה התקדימית נפסקה במסגרת הסכסוך המשפטי של דניאל ורות סטר, שהגישו תביעה נגד ששון וגלית בר-עוז לבית המשפט המחוזי בחיפה, שבה עתרו לצו הריסה בטענה כי בר-עוז ביצעו עבודות בנייה להרחבת דירתם, בניגוד לפסק דין שניתן על ידי המפקחת על רישום המקרקעין. בר-עוז הגישו מצִדם בקשה לסילוק תביעת סטר על הסף בשל חוסר סמכות עניינית, ולחילופין ביקשו להעבירה לדיון בבית משפט השלום בחיפה כי יש לסטות מההלכה המנחה שנקבעה בעניין שמש הידועה (ע"א 37/59) שבה נקבע כי סמכות השיפוט של בית משפט השלום בתביעות שעניינן "שימוש במקרקעין" מוגבלת למקרים שבהם נעשה השימוש תוך שמירה על שלמות הנכס.

מנגד, טענו סטר כי הלכת שמש תקֵפה ומחייבת, וכי בית המשפט העליון אישרר אותה מאז ניתנה בשורה של פסקי דין. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף, וקבע כי ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון קובעת כי במקרים שבהם מבוקש צו הריסה – הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט המחוזי, וכי כל עוד לא שונתה הלכת שמש היא מחייבת כל בית משפט בישראל.

בר-עוז לא ויתרו, וביקשו רשות מבית המשפט העליון לערער על החלטת השופט יצחק כהן מביהמ"ש המחוזי. לטענת בר-עוז, בשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בבתי המשפט המחוזיים נקבע באופן מפורש כי סעד של צו הריסה או החזרת המצב לקדמותו נופל לגדר המושג "שימוש במקרקעין", וכי סמכות השיפוט בתביעות אלו נתונה לבית משפט השלום. מנגד, טענו סטר כי בתביעתם עתרו לסעד שעניינו שימוש במקרקעין שלא תוך שמירה על שלמות הנכס, וכי בהלכת שמש נקבע כי מקום בו מבוקש סעד שכזה סמכות השיפוט נתונה לבית המשפט המחוזי. לשיטתם, מדובר בהלכה ותיקה השרירה וקיימת, וגם אם יוחלט על שינויה יש לעשות זאת באופן פרוספקטיבי, כך שלא יחול על תביעתם שלהם. בשל חשיבות הסוגיה החליט בית המשפט העליון לאפשר לדון בבקשת רשות הערעור, בשל הדעות הסותרות בפסיקת בתי המשפט שנשמעו בסוגיה מאז שנפסקה הלכת שמש.

לשלום יש ידע, כלים וכישורים

השופט נעם סולברג פסק לראשונה כי הגיע הזמן לבטל את הלכת שמש. חד וחלק. סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בתובענות שעניינן שימוש במקרקעין, כפי שנקבע בחוק בתי המשפט (בית משפט השלום ידון ב"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין"). אך לאחר חקיקת החוק התעוררה שאלת פרשנות המונח "שימוש במקרקעין", כאשר בפסקי דין משנות ה-60 של המאה קודמת, ובראשם פסק הדין בעניין שמש, נקבע כי סמכותו של בית משפט השלום מוגבלת לתביעות שעניינן שימוש במקרקעין "תוך שמירה על גוף הנכס" בלבד. הפסיקות הללו הובילו לכך שהוגשו תביעות רבות לבית המשפט המחוזי, גם כאלה שערכן הכספי מועט והדיון בהן אינו מורכב ומסובך, ולכן גברו קולות הביקורת האקדמית לאורך השנים לבטל את החריג הזה.

השופט סולברג קבע כי הלכת שמש באה לעולם בתקופה שבה לבית משפט השלום הייתה נתונה סמכות לדון בתביעות קלות ערך, ומכאן ההבחנה שנערכה ביסודה שנבעה ממורכבותן היחסית של התביעות הנוגעות להריסת נכס והרצון להפנותן לבית המשפט המחוזי שנתפס כמיומן יותר בתקופה ההיא. עם זאת, במרוצת השנים חלו שינויים רבים במבנה ובסמכויות בתי המשפט, במסגרתם הורחבה במידה ניכרת ובעקביות סמכות השיפוט העניינית של בית משפט השלום. לכן נראה לבית המשפט העליון של זמננו כי הרציונל שעמד בבסיס הלכת שמש אינו הולם את התקופה הנוכחית, וברור שלשופטי השלום יש כיום את הידע, הכלים, הכישורים, הניסיון והמיומנות לדון עניינית ולפסוק כדין גם בתביעות על שימוש בקרקעות שלא תוך שמירה על גוף הנכס.

הבחנה אנכרוניסטית

מלבד זאת, סבר בית המשפט כי עיון מחדש בהלכת שמש עולה בקנה אחד עם המגמה ארוכת השנים המסתמנת בחקיקה להרחבה הדרגתית ועקבית של סמכויות בית משפט השלום כדי להפוך אותו לערכאה ראשונה כללית. נוסף לכך, הדבר תואם גם את המסקנות של ועדות ציבוריות משנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, שדנו בנושא הסמכויות של בתי המשפט בתביעות הנוגעות לקרקעות ובמבנה בתי המשפט הרגילים בישראל – והמליצו על העברת כלל התובענות בענייני מקרקעין לסמכות השיפוט של בית משפט השלום.

ביטול הלכת שמש מתיישב גם עם הביקורת שנשמעה בפסיקת בית המשפט העליון על חלוקת הסמכויות הדיכוטומית בין בית משפט השלום למחוזי, בפרט בענייני מקרקעין. בהתחשב בכך שלשון החוק לא הבחינה בין סוגי תביעות שעניינן שימוש במקרקעין, תמה השופט סולברג מדוע עדיין יש צורך לדבוק בהבחנה שנעשתה בהלכת שמש, שעל פניה נראית אנכרוניסטית, חסרת אחיזה בלשון החוק, ושנִזקה עולה על תועלתה.

עוד הוסיף השופט סולברג כי על פי דעות של מלומדים משורות האקדמיה הישראלית, הלכת שמש והפסיקות שבאו בעקבותיה הפעילו בצורה שגויה את המבחן הקובע בענייני סמכות – הוא מבחן הסעד המבוקש – ואימצו למעשה את מבחן העילה המתמקד במעשיו של הנתבע. גם מטעם זה סבור כעת בית המשפט העליון כי ניתן לראות את הלכת שמש כבטלה. נקבע גם כי היישום של הלכת שמש בפסיקת בית המשפט העליון הביא להבחנות ולסייגים במגמה לצמצמה, אולם עצם הצמצום והיעדר הנמקה משכנעת מדוע יש להחיל את ההלכה במצב דברים מסוים ובאחר לא – היוו כר נרחב למחלוקות פרשניות והתנצחויות בשאלת הסמכות העניינית בערכאות הדיוניות.

בסיכומו של דבר, פסק בית המשפט העליון כי הלכת שמש הייתה טובה ונכונה לשעתה, ותאמה את שיעור קומתו ומיעוט סמכויותיו של בית משפט השלום באותם הימים, אולם בחלוף למעלה מ-50 שנה מאז נפסקה – סמכויותיו רק הלכו והתרבו, עד שכיום כבר אין כל קושי לבטלה ולהפקיד בידי שופטי השלום את מלאכת הדיון וההכרעה בתביעות על שימוש במקרקעין, גם שלא תוך שמירה על גוף הנכס.

גרוניס: השופטים מצפצפים על ההיררכיה השיפוטית

להפתעת רבים, גם הנשיא אשר גרוניס – שאך לפני מספר שנים חזר וחיזק את הלכת שמש, ובעצמו מפורסם כבר-סמכא בסוגיות משפטיות דיוניות – הצטרף לדעתו של השופט סולברג, והוסיף כי לשיטתו הקשיים שנמנו אינם פועל יוצא של הלכת שמש עצמה, כי אם תוצאה של האופן שבו בחרו ערכאות שיפוט שונות לסטות מהלכה מחייבת של בית המשפט העליון. הנשיא גרוניס התייחס למאמר של ד"ר יצחק כהן ("'שימוש במקרקעין' – יישומו המוטעה של מבחן הסעד והשלכותיו", מחקרי משפט, כד 533) משנת 2008, שסקר את הפסיקה בנושא והציג לדעת הנשיא גרוניס "תמונה מטרידה ביותר בלשון המעטה" בכל הנוגע לאופן שבו פעלו חלק מבתי המשפט בארץ בניגוד לכלל המשפטי שלפיו "התקדים המחייב" כפי שזה קבוע בחוק יסוד השפיטה.

הנשיא גרוניס הדגיש כי אין להשלים עם מצב שבו ערכאות נמוכות מחליטות ביום בהיר לבטל הלכה של הערכאה העליונה, וכי שופט הסבור שהלכה פסוקה של בית המשפט העליון מעוררת בעייתיות, רשאי לתת דרור לעמדתו בפסק דינו, אולם עליו לעשות כן בזהירות ותוך התחשבות במבנה ההיררכי של מערכת המשפט: לפיו, מה שנפסק בבית המשפט העליון מחייב את כלל הערכאות השיפוטיות, פרט לעליון עצמו שיכול לשנות את פסיקתו המחייבת.

בצד זאת, מנה הנשיא גרוניס טעם נוסף המצדיק לטעמו את ביטולה של הלכת שמש: השאיפה לצמצם ככל הניתן את היקף המקרים שבהם ייאלצו בתי המשפט להידרש לדיונים מורכבים וממושכים בסוגיית הסמכות העניינית, תוך יישום המבחן העמום של "הטפל הולך אחר העיקר" במקרים שבהם מבוקש יותר מסעד אחד.

(רע"א 3749/12)