בית המשפט המחוזי התחשב במצבו הנפשי ובגילו של הנער שרצח תוך כדי שוד את עורכת הדין ענת פלינר ז"ל לעיניי ילדיה, אבל ביהמ"ש העליון האריך את עונשו בשלוש שנים בגלל רמת מסוכנותו הגבוהה
שופטי בית המשפט העליון יורם דנציגר, אורי שהם וניל הנדל קיבלו את הערעור של פרקליטות המדינה על רף הענישה שנגזר על הנער שרצח בשנת 2006 את עורכת הדין ענת פלינר ז"ל, והוסיפו שלוש שנים לתקופת מאסרו מאחורי סורג ובריח.
נתפס במקרה
באפריל 2006 החליט הנער שהיה אז בן 15 לבצע שוד באחד הבתים ברמת השרון, בקרבת אזור מגוריו. סמוך לשעה 21:00 הנער נטל זוג כפפות שחורות וסכין קומנדו ונדן שהיו שייכים לאביו ויצא מביתו. הוא הגיע לבית משפחת פלינר ודפק על דלת הבית בשעה ששהו בו בנוסף לענת פלינר גם ילדיה הקטינים. פלינר שאלה לזהותו והנער השיב שהוא "שכן" שלה. לאחר שהיא פתחה את דלת הבית הנער הורה להוציא את כל הכסף שברשותה.
בעודו דורש את הכסף הוא שלף את הסכין שברשותו, דקר את פלינר בבטנה פעמיים, השליך את הנדן לרצפה ונמלט מהמקום. במהלך מנוסתו הנער זרק את הסכין והכפפות לפח האשפה באזור. כתוצאה מהדקירה, ענת פלינר התמוטטה לעיני ילדיה שהזעיקו עזרה. פלינר בת ה-42 פונתה לבית החולים, שם נקבע מותה. רק כשנתיים לאחר ביצוע הרצח המזוויע נתפס הנער, לאחר שניסה לגנוב אופנוע ובעקבות בדיקת DNA ותביעות אצבע המשטרה קשרה אותו לרצח.
הנער הודה ברוב עובדות כתב האישום בפני בית המשפט המחוזי, אך ציין שדקר את פלינר מכיוון שהיא התחילה לצעוק. הנער טען שהוא בעל פיגור שכלי וסובל מהפרעות נפשיות שמנעו ממנו להבין את מעשיו, ושופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב התחשבו במצבו הנפשי ובגילו של הנער כשגזרו עליו 18 שנות מאסר.
הפרקליטות ערערה על גזר הדין וביקשה לגזור על הנער 24 שנות מאסר. עו"ד תמר פרוש מהפרקליטות טענה כי העונש שהושת על הנער הרוצח אינו הולם את חומרתה היתרה של העבירה שבה הורשע ונסיבות ביצועה. "לנוכח גל האלימות הפושה בחברה בכלל ובקרב צעירים בפרט, על בית המשפט לומר את דברו באופן ברור ולהשית ענישה משמעותית וכבדה על מי שנוטל חייו של אחר", טענה הפרקליטות, תוך הדגשת מסוכנותו של הנער, הניכרת מקור הרוח שבו ביצע את הרצח המזוויע ומהתנהגותו לאחר מכן.
סכנה משמעותית לחברה
בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור והאריך את עונשו של הנער הרוצח מ-18 שנות מאסר ל-21 שנות מאסר. השופט ד"ר יורם דנציגר כתב בפסק הדין ש"הקטינוּת עשויה להצדיק אי-השתת מאסר עולם, אך אין בה כדי להוות שיקול בלעדי לצורך קביעת אורכה של תקופת המאסר המופחתת... (אלא) יש לערוך איזון בין שיקול השיקום לבין שיקולי הענישה הנוספים – שיקולי ההרתעה והגמול". השופט דנציגר ציין כי אמנם "קטינותו של המשיב כשלעצמה הצדיקה את החלטת בית המשפט (המחוזי) שלא להשית עליו עונש מאסר עולם, אך אין בה כשלעצמה כדי להצדיק הפחתה כה משמעותית מעונש החובה הקבוע בחוק". בית המשפט המחוזי התחשב גם בלקותו השכלית ובהפרעות ההתנהגות מהן סובל הנער, אולם בית המשפט העליון קבע כי שופטי המחוזי נתנו "משקל רב מדי" לקשייו השכליים והנפשיים של הרוצח.
השופט דנציגר פסק כי "יש לתת משקל הולם ומתאים להערכת המסוכנות שנקבעה למשיב, לפיה רמת מסוכנותו גבוהה וסיכוייו לחזור לדרך עבריינית בעתיד גבוהים גם הם", וציין כי "אם מבנה אישיותו גורם לו לאבד את עשתונותיו ברגע של בהלה עד כדי דקירתה של אם לעיני ילדיה, הרי שמדובר באדם ממנו נשקפת סכנה משמעותית לחברה. רמת מסוכנותו הגבוהה של המשיב מהווה שיקול משמעותי להחמרה עמו ומקשה על התחשבות נוספת בו מעבר לעצם קטינותו בעת ביצוע העבירה, וזאת בייחוד כאשר לא קיימת כל המלצה שיקומית בעניינו מטעם גורמי המקצוע".
לצד רמת מסוכנותו הגבוהה של הנער הרוצח והיעדרה של המלצה שיקומית מצד הגורמים המקצועיים, השופט דנציגר ציין את התנהלותו של הנער לאחר ביצוע הרצח. הוא הסתיר את ביצוע הרצח במשך כשנתיים, ואף כשנתפס באופן אגבי הכחיש בתחילה את המיוחס לו. בתסקירים שהוגשו בעניינו נכתב כי במשך תקופה ארוכה הוא לא הביע אמפתיה כלפי קורבנות מעשיו או חרטה אמיתית על ביצוע הרצח.
השופט דנציגר הדגיש כי "ניכר שהמשיב ניסה להערים על הגורמים הרפואיים השונים שבדקו אותו כדי לגרום להם להאמין שמצבו הנפשי והשכלי קשה בהרבה מכפי שהוא במציאות". בנוסף ציין השופט דנציגר כי "יש לתת ביטוי ממשי במסגרת ענישתו של המשיב גם לנזק הקשה מנשוא שנגרם למשפחת המנוחה".
(ע"פ 6490/11)
