השופטת רבקה
פרידמן-פלדמן קיבלה את ערעורו של עו"ד יורם ניצן, שכונה "עבריין
סדרתי", בגין הרשעתו בקנס מוגדל בסך 9,000 שקל על שהקפיד להחנות את רכבו על
מדרכה במרכז ירושלים
בצעד נדיר ביטלה אתמול השופטת רבקה פרידמן-פלדמן, מבית המשפט המחוזי בירושלים, את גזר דינו של השופט פאול שטרק מבית המשפט לעניינים מקומיים בבירה – זיכתה את עו"ד יורם ניצן מהעבירות שיוחסו לו וביטלה את חיובי הקנסות וההוצאות בסך של 9,000 שקל שהושתו עליו.
כפי שנחשף בתקדין (26.2.2013), עוה"ד ניצן
החליט לקחת לידיו "את דגל המרד של האזרח הקטן כנגד יד האכיפה הקשה של העירייה
בענייני עבירות חנייה", כהגדרת השופט שטרק, ולכן חנה בסדרתיות באותו מקום
חניה שפקחי עיריית ירושלים ראו בה חניה על מדרכה. נגד עוה"ד ניצן הוגשו שישה
כתבי אישום בשל חנייה על המדרכה ברחוב שמאי (כתב אישום אחד) וברחוב הלל בירושלים.
ניצן לא חלק על עצם החנייה, אך טען כי אין מדובר ב"מדרכה" כהגדרתה בחוק,
ולחילופין העלה טענת הגנה מן הצדק בשל העובדה שמדובר באכיפה בררנית על ידי הפקחים
שהתעלמו ולא הטילו קנסות חניה לרכבים שחנו במקום עם תג נכה.
החנייה ברחוב הלל נעשתה בצמוד למקומות חנייה
מוסדרים, על "כיס" הנמצא בין שני עמודים שהוצבו בשוליו כדי למנוע חנייה
במקום ולשמור את המקום כמדרכה המשמשת למעבר להולכי רגל. אלא שבשל טעות במדידה,
הוצבו התמרורים רחוק זה מזה באופן שאפשר חניית רכב ביניהם. לאחר שניתנו לעוה"ד
ניצן דו"חות החניה, השכילו בעיריית ירושלים לתקן את מיקום העמודים, הזיזו
אותם למרחק המתוכנן, וכיום לא ניתן עוד לחנות ב"כיס".
בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי טען עוה"ד
ניצן כי הגדרת החניה על המדרכה בפסיקת בתי המשפט היא "מקום המיועד להולכי רגל
ואין תנועת רכבים", ואילו ב"כיס" המדובר אין אף הולך רגל וקיימת
תנועת רכבים ערה של רכבי נכים שחנו במקום והוכחו בצילומים שהוגשו לבית המשפט. אם
מדובר במדרכה הרי שעל העיריה לתת דו"חות גם לכל אותם נכים שחנו במקום, טען
עוה"ד ניצן בערעורו, ואם לא מדובר במדרכה אזי גם לאזרחים מהשורה כמוהו היתה
שמורה הזכות לחנות במקום מבלי לקבל דו"ח מפקחי העירייה.
מעבר לכך, טען ניצן כי מאחר שאין במקום כל
תמרור, כל נהג יכול להבין שמותר לחנות במקום. עיריית ירושלים הציבה בטעות את
העמודים במרחק שונה מהמתוכנן, הטעתה את ניצן, ולטענתו לא יעלה על הדעת שציבור
הנהגים יישא בתוצאות טעותה והתרשלותה של העירייה.
בית המשפט המחוזי הכריע בשאלת המחלוקת האם
מדובר במדרכה כטענת העירייה ופסק כי "הגדרת מקום כמדרכה טעונה מבחן כפול:
מבחן המיקום – 'חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש המצוי בצד הכביש', ומבחן הייעוד –
'מיועד להולכי רגל' ". השופטת פרידמן-פלדמן פסקה כי הבנתו של מחנה הרכב במקום
היתה סבירה, שכן "הדרך כולה, הן במעבר והן במבוא המתמיד, מיועדת להולכי רגל
ולכלי רכב", ו"במקום לא הותקן תמרור כלשהו שיהיה בו כדי להעיד על כך
שמדובר במדרכה".
לעומת זאת, טענת האכיפה הבררנית שהעלה
עוה"ד ניצן נדחתה, "שכן אין ולא צריך להיות דינו של נהג רגיל כדינו של
נכה", והראיה שהחוק מאפשר חניית כלי רכב של נכים על המדרכה כשאין סיכון
לעוברי דרך.
