אסיר בכלא צלמון הותקף פעמיים בידי אסירים אחרים עד זוב דם, אך הסוהרים התעלמו מאותות המצוקה ששידר ואף הרעו את תנאי כליאתו. השופט חנן מלצר הורה לשלטונות בתי הסוהר להיות ערניים לנורות האזהרה שמעידות על מצוקה נפשית של האסירים ולטפל בהם כיאות
בית המשפט העליון חייב את שירות בתי הסוהר לפצות אסיר ביותר מחצי מיליון שקל (בסך 560 אלף שקל והוצאות משפט שנגרמו לו בסך 50 אלף שקל) בשל הנזק הנפשי שנגרם לו במהלך מאסרו בכלא צלמון. האסיר לשעבר, בנימין רפאלוב, הותקף באלימות פיזית על ידי אסירים אחרים בשני אירועים סמוכים, והסוהרים התעלמו מאותות המצוקה ששידר ואף הרעו את תנאי כליאתו.
בכך קיבל השופט חנן מלצר, בהסכמת השופט יורם דנציגר והמשנה לנשיא מרים נאור, את ערעורו של האסיר לשעבר בכלא "צלמון", שטען כי גורמי בית הסוהר התרשלו כלפיו בגין שני אירועי תקיפה שעבר מצד אסירים אחרים במהלך מאסרו. השופט מלצר קבע כי שלטונות בית הסוהר התרשלו בכך שלא גילו ערנות מספקת והתעלמו מאותות המצוקה שהתגלו בהתנהגותו של האסיר המותקף, ואף הרעו את תנאי מאסרו ללא שיקול דעת מעמיק. בתוך כך נקבע כי על השב"ס להיות ער לנורות האזהרה שיש בהן כדי להעיד על שינוי או מצוקה נפשית של האסירים, ולטפל בהם כיאות.
סירב למנהל לחתום על מימוש משכנתא והותקף
רפאלוב הורשע במסגרת הסדר טיעון בשורה של עבירות מין, אלימות ואיומים שביצע כלפי אשתו לשעבר. הוא נכלא בכלא "ניצן" ומאוחר יותר בבית הסוהר "צלמון". במהלך שהותו ב"צלמון", שוכן רפאלוב באגף "נקי מסמים", שבו נכלאו אסירים שהוגדרו כ"לא-בעייתיים" ותנאי הכליאה בו מקלים. במהלך מאסרו לא נרשמו נגד רפאלוב עבירות משמעת כלשהן, והוא אף סיים בהצלחה קורס מינהל טכני ולימד אסירים אחרים קרוא וכתוב.
במהלך שהותו בכלא הגיש רפאלוב בקשות שונות לאפשר לו לצאת לחופשות ולאשר לו שחרור מוקדם מהכלא, אולם אלו נדחו. בשנת 2004 הוא הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, שבה פירט מסכת עובדתית של שני מקרים שבהם הותקף בידי אסירים אחרים במהלך שהייתו בכלא צלמון.
לדברי רפאלוב, באחד הימים הוא נקרא לשיחה עם מנהל האגף, שם ביקש ממנו זה לחתום על מסמכים שהגיעו עבורו שעניינם במימוש משכנתא על דירה בבעלותו. רפאלוב סירב לחתום למורת רוחו של מנהל האגף, ובהמשך היום הותקף לפתע על-ידי אסיר אחר. למחרת היום סירב רפאלוב לצאת מהתא בספירת בוקר, השתולל ובכה. בתגובה, הועבר ל"ענישה" באגף אחר המשמש בין היתר להפרדת אסירים מפירי-סדר, ונכלא שם בתא סגור במחיצתם של שני אסירים שאינם מוכרים לו. לדבריו, לאחר שנסגרה דלת התא התנפלו עליו שני האסירים והיכו אותו עד זוב דם. המקרים הללו גרמו לו לנכות נפשית, ולכן עתר בתביעתו לחייב את השב"ס לפצותו על נזקיו. לדבריו, שלטונות בתי הסוהר הם שיזמו את התקיפות או עודדו אותן על רקע סירובו לחתום על מסמכי מימוש המשכנתא, ולמצער התרשלו בטיפול בו ביוצרם את התנאים שאיפשרו את התקיפות ולא נקטו אמצעים סבירים כדי למנעם.
בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של רפאלוב, וקבע כי דבריו מבוססים בחלקם על השערות בלבד, מבלי שהונחה תשתית עובדתית התומכת בהם. אשר לטענה כי שלטונות בית הסוהר הם שיזמו את תקיפתו האלימה, קבע בית המשפט המחוזי שיש בה משום "שינוי חזית", אך גם לגופו של עניין אין בה ממש. בנוגע לשאלת התרשלות מצד שלטונות בית הכלא בשמירה על רפאלוב, קבע בית המשפט המחוזי כי גם בעניין זה לא הונחה תשתית עובדתית לכך שהאסירים שתקפו את רפאלוב היו אסירים שהיו מועדים לתקוף או שהוא היה מועד להיות מותקף. נוסף לכך, לא הוכח ששלטונות הכלא הפגינו כלפי רפאלוב רגשות בוז, התגרו בו, או לא עשו די להסרת סיכון שהיה ידוע, צפוי ומסתבר.
לגלות רגישות לנורות האזהרה
אך רפאלוב לא ויתר וערער לבית המשפט העליון. השופט מלצר קיבל חלקית את ערעורו וקבע כי יש לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה תקיפותיו הנטענות של רפאלוב לא נעשו בהוראת שלטונות בית הסוהר כפי שטען. נקבע כי לא רק שעדותו של רפאלוב בעניין זה היא בבחינת עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע בחומר הראיות, אלא שהיא גם "עדות כבושה".
לא זו אף זו, בית המשפט התרשם כי אין יסוד לגרסת האסיר לשעבר, שכן זו נשענה בעיקרה על סברות והשערות ולא התיישבה עם ההיגיון והשכל הישר. לא ברור מדוע ששלטונות הכלא ינסו להתעמר באסיר על כך שסירב לחתום על מסמך שכלל אינו נוגע להם ואינו קשור לתקופת מאסרו, לתנאי מאסרו ולהתנהגותו.
אולם, בבחינת בית המשפט העליון את הטענה להתרשלות שלטונות בית הסוהר בהגנה על רפאלוב, נקבע כי בין המדינה לבין אסירים הנתונים במשמורתה מתקיימים "יחסי קירבה" המקימים למדינה חובת זהירות מושגית לדאוג לשלומם ולבריאותם הפיזית והנפשית של הנתונים במשמורתה. כבר נפסק בעבר כי רשויות בתי הסוהר אינן אחראיות להבטיח באופן מוחלט את ביטחונם של האסירים מפני מעשי אלימות של אסירים אחרים וכי השאלה המרכזית היא האם צריכים היו שלטונות בתי הסוהר לצפות מראש את התרחשות האירוע המזיק. עוד נפסק כי התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבות המוחשיות של הארוע המזיק, כאשר אחת הנסיבות המכריעות בהקשר זה היא אופיו של האסיר. הובהר כי דין דומה יש להחיל גם על מקרים שבהם הפגיעה הנשקפת לאסיר איננה פיזית.
בית המשפט העליון פסק כי על שלטונות בתי הסוהר מוטלת חובה לנקוט באמצעים סבירים כדי להבטיח שאסירים הנתונים למשמורתם לא ייחשפו שלא לצורך לסכנות העלולות לגרום להם לפגיעה נפשית. בתוך כך, עליהם להיות רגישים לאיתור מצבי לחץ חריגים אצל האסיר ו"נורות אזהרה" שיש בהן כדי להצביע על מצוקה נפשית שבה שרוי האסיר.
אולם, בית המשפט העליון הבהיר כי אין לצפות משלטונות בית הסוהר כי ימהרו להפנות כל אסיר להסתכלות פסיכיאטרית בעקבות אירועים כאלה או אחרים הפוקדים אותו בין כותלי בית הסוהר, אבל תשומת לב מיוחדת וזהירות יתרה מתבקשת כאשר גורמי שירות בתי הסוהר נתקלים ב"הפרת סדר" מצד אסיר שהתנהגות מסוג זה איננה אופיינית לו, לא מוכרת בעברו בין כותלי הכלא, ואין בנמצא נימוקים רציונליים שבאמצעותם ניתן להסבירה. במקרים כאלה, חובה על שירות בתי הסוהר וסוהריו להפעיל שיקול דעת ולבחון חלופות אפשריות לטיפול באסיר, לרבות הפרדתו מאסירים אחרים או מהאגף שבו הוא שוהה. עם זאת, גם החלטות טיפול אלו כפופות לכללי הסבירות ועליהן להיעשות בשיקול דעת ראוי.
הרעה מוחשית
במקרה הספציפי של רפאלוב סבר השופט מלצר כי השב"ס אכן הפר את חובת הזהירות שלו לשמור על שלומו ובריאותו הפיזית והנפשית של רפאלוב. הודגש כי מדובר בצעיר כבן 26 במועדים הרלוונטיים, אשר לראשונה בחייו מצא עצמו במאסר מאחורי סורג ובריח. כמו כן, שהה חלק ניכר מהזמן באגף שבו תנאי הכליאה מקלים, התנהג ללא דופי ולא הייתה כל אינדיקציה להפרת משמעת כלשהי מצידו – גם לאחר שבקשות שונות שהגיש ליציאה לחופשה נדחו.
אמנם לא היו בידי גורמי השב"ס אינדיקציות לקיומה של הפרעה נפשית אצל רפאלוב, אולם בהחלט היתה בידיהם אינדיקציה לכך שבשל אישיותו הוא עלול ליפול קורבן למעשי אלימות, כפי שנבע מחוות דעת פסיכיאטרית בעניינו. עוד סבר השופט מלצר כי השינוי הפתאומי בהתנהגותו של רפאלוב, שהתבטא בהשתוללות, בכי וסירוב לצאת מהתא בספירת בוקר ביום לאחר שהתבקש לחתום על מסמכים שמשמעותם איבוד ביתו – היה צריך להדליק אצל גורמי בית הסוהר נורת אזהרה או לפחות לגרום להם לקחת בחשבון שהדבר מעיד על מצוקה נפשית רבה שבה שרוי רפאלוב ולנקוט באמצעים מתאימים. דא עקא שבמקום לעשות זאת הועבר רפאלוב לאגף עם אסירים מפרי סדר ונכלא בתא סגור במחיצתם של שני אסירים שאינם מוכרים לו. נקבע כי החלטה זו, שמשמעותה היתה הרעה מוחשית בתנאי הכליאה של רפאלוב, התקבלה כלאחר-יד, מבלי שנבחנו חלופות כלשהן ומבלי שאפשרות השפעתה על מצבו הנפשי הובאה בחשבון. ומשכך, מדובר בהתרשלות.
עוד קבע בית המשפט העליון כי התקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות הזאת לבין הנזק שנגרם לרפאלוב, שהתבטא בהחמרה במצבו הנפשי. נזק זה הוא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותם הרשלנית של גורמי בית הסוהר והוא גם מסוג הנזקים ששלטונות הכלא יכולים וצריכים היו לצפות שייגרמו לאסיר בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. עוד נקבע כי תקיפתו של רפאלוב על ידי האסירים שאיתם נכלא באגף הבעייתי, אינה בבחינת "גורם זר מתערב" ואינה מנתקת את הקשר הסיבתי המשפטי בין התרשלות השב"ס לבין הנזק שנגרם לרפאלוב.
לכן פסק בית המשפט העליון לרפאלוב פיצוי כספי בסך של 560 אלף שקל, בנוסף לכיסוי הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 50 אלף שקל.
