בג"ץ דחה עתירה נגד חוק חדש שאוסר למכור סיגריות במכונות, והכשיר את האיסור להציב מכונות במרחק של כקילומטר מבתי הספר. למרות שהחוק פוגע חלקית בחופש העיסוק, תכליותיו חשובות
שופטי בג"ץ דחו אמש עתירה שהגישו מפיצי הסיגריות נגד חוק שאוסר למכור סיגריות במכונות אוטומטיות. שופטי בג"ץ גם הותירו על כנן את התקנות שאוסרות להציב מכונות אוטומטיות לממכר סיגריות במרחק הקטן מ-1,000 מטרים מכל מוסד חינוכי ברחבי הארץ. בג"ץ קבע כי "הבחירה לאסור באופן מוחלט הצבת מכונות היא בחירה סבירה, המגשימה את המטרה ונופלת לגדרי מרחב התמרון החקיקתי".
לפני כשנתיים חוקקה הכנסת חוק שאוסר להציב מכונות לממכר סיגריות, כך שהחוק יחל מינואר 2014. החוק נועד להפחית את הנגישות למוצרי טבק ולהגביל את פרסום מוצרי הטבק בפומבי. במסגרת החוק שר הבריאות הוסמך לקבוע צעדי ביניים ואסר להציב מכונות במרחק של פחות מקילומטר מבתי ספר או מוסדות חינוך. נגד החוק והתקנות של שר הבריאות הוגשה עתירה לבג"ץ על-ידי חטיבת מפיצי הסיגריות במכונות אוטומטיות בלשכת המסחר בתל אביב.
העותרים טענו לפגיעה בחופש העיסוק ולפגיעה בזכותם החוקתית לקניין, נוכח ההפסדים הכלכליים הצפויים להם כתוצאה מהוצאת המכונות משימוש. נטען כי התיקון לחוק פוגע בחופש העיסוק שלהם בשל הגבלת אפשרותם להמשיך לשווק סיגריות באמצעות מכונות אוטומטיות ובשל הפגיעה בתחרות החופשית בענף הסיגריות. העותרים טענו שהפגיעות בזכויות היסוד הללו אינן עומדות במבחני פיסקת ההגבלה ולכן התיקון לחוק איננו חוקתי. לטענתם, החוק מפר את שורת השוויון בינם לבין מוכרים ומשווקים של סיגריות בדרכים אחרות, כמו מוכרים בפיצוציות.
לשכת המסחר הציעה אמצעים חלופיים המאפשרים למנוע מבני הנוער להשתמש במכונות. כך למשל, הוצע להתיר רכישה רק באמצעות תעודת זהות ביומטרית או כרטיס אשראי. ניתן גם להגביל את הצבת המכונות למקומות שבהם לא נמצאים ילדים, כמו בסיסי צה"ל או בתי סוהר. העותרים ציינו שהם מוכנים לשאת בעלויות התאמת המכונות לפתרון החלופי שייבחר.
פגיעה מוגבלת בחופש העיסוק
נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, והשופטים אסתר חיות ונעם סולברג קיבלו אמנם את עמדת העותרים לפיה התיקון פוגע בזכותם החוקתית לחופש העיסוק, אבל קבעו כי ההגבלה חלקית וסבירה. נפסק כי החוק החדש לא שלל מהעותרים את האפשרות לעסוק בשיווק מוצרי טבק באופן כללי, אלא הגביל את יכולתם לשווק במכונות אוטומטיות. הנשיא גרוניס ציין כי "הפגיעה המתבטאת במניעת כניסה לעיסוק או בשלילה מוחלטת של העיסוק היא קשה יותר מפגיעה המתבטאת בהגבלה על אופן מימוש העיסוק".
בג"ץ הדגיש כי מדובר בחוק שמטרתו למנוע תופעה שלילית ביותר, ולכן למרות שהחוק פוגע בחופש העיסוק, ישנו יחס ראוי בין התועלת לבין הפגיעה, ואין מקום לבטל את החוק. נקבע כי החוק גם אינו פוגע בזכותם החוקתית של העותרים לשוויון, משום שיש שוני רלוונטי בינם לבין מוכרי סיגריות בשר ודם, שביכולתם למנוע מכירת סיגריות לקטינים ולפקח על אופן פרסום הסיגריות. בפסק הדין נקבע עוד כי לחוק ישנן תכליות חשובות, ובהן צמצום הנגישות של האוכלוסייה בכלל ושל ילדים בפרט לסיגריות, והגבלת הפרסום של סיגריות בפומבי.
בית המשפט העליון גם דחה את טענת העותרים לפגיעה בזכותם הקניינית. העותרים טענו כי הוצאת המכונות משימוש תגרום להם הפסד כלכלי ושההשקעה הכספית שהשקיעו במכונות תרד לטמיון. אך הנשיא גרוניס פסק: "העותרים לא הוכיחו כי אין באפשרותם למכור את המכונות שברשותם או לשנות את ייעודן כך שישמשו לממכר מוצרים שמכירתם היא חוקית". הנשיא גרוניס הוסיף כי "הכרה בטענתם של העותרים לפיה הירידה בערכן של המכונות שברשותם מהווה פגיעה בקניין, עלולה להביא להרחבת-יתר של המונח 'קניין' כמשמעו בחוק היסוד, ולהחלשת המשמעות החוקתית של הזכות לקניין".
הנשיא גרוניס ציין כי המדינה בחנה אמצעים חלופיים ומצאה שהם אינם ישימים או כרוכים בהירתמותם של גורמים רבים ובהתקיימות של תנאים שאינם תלויים בעותרים. חלק מהאמצעים נוסו במדינות אחרות ברחבי העולם, והתברר שאמצעים אלה פעמים רבות אינם מצליחים להביא לתוצאות דומות לעומת איסור מוחלט על הצבת המכונות. המדינה הגיעה למסקנה שגם האמצעים החלופיים הגאוגרפיים אינם מספקים, משום שהם מתייחסים אך ורק למניעת הנגישות של הילדים ולא לתכליות הנוספות שברצונה לממש.
בית המשפט העליון חייב את העותרים בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 30 אלף שקל לטובת הכנסת ומשרד הבריאות.
