השופטת תמר בר אשר-צבן במסר תקיף למתדיינים: הסתרת מסמכים מכוונת מעיני השופטים תעלה לכם ביוקר. חזקה שאילו הראיות המהותיות הוגשו, הן היו סותרות את טענות המסתירים
זה התחיל כעוד סכסוך בין מספר שותפים שהקימו חברה שעסקה בייבוא עץ ובשר לישראל, ואחד מהם זייף חתימות של השותפים האחרים על המחאות החברה, בסך של כ-920 אלף שקל, שאותם בזבז לצרכיו האישיים. בית משפט השלום בירושלים קיבל תחילה את התביעה וחייב את השותף הסורר להחזיר את הכספים לקופת החברה, אבל על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.
שופטי בית המשפט המחוזי המליצו לצדדים להגיע להסכמה שהתיק יוחזר לבית משפט השלום כדי לשמוע ראיות נוספות ולהכריע בשאלה האם ההמחאות הללו הוצאו למטרותיה של החברה אם לאו. עוד הוסכם בין הצדדים שהתובעים יגישו את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה. מדובר במסמכים בהיקף רב שהוחזקו בארבעה ארגזים, שבכל אחד מהם היו ארבעה או חמישה קלסרים.
למרות שההסכמות בין הצדדים קיבלו תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, רובם המכריע של מסמכי הנהלת החשבונות של החברה לא הוגש לבית משפט השלום. השלמת הראיות כללה מסמכים שהתקבלו בהסכמת התובעים מגורמים שונים וכן ראיות בעניין אי-הגשת מסמכי הנהלת החשבונות. השאלה המשפטית שהתעוררה היא מהי ההשלכה לכך שהתובעים נמנעו מהגשת מסמכי הנהלת החשבונות, וכן מהן המטרות שלשמן הוצאו ההמחאות שהחתימות עליהן זויפו.
השופטת תמר בר-אשר צבן דחתה את התביעה, ופסקה כי אין מחלוקת על כך שמסמכי הנהלת החשבונות הם הראיות המהותיות והחשובות ביותר להוכחת שאלת ייעודן של ההמחאות השנויות במחלוקת. עוד נפסק כי יש לקבל את המסקנה העולה מפסק הדין הראשון בתביעה, לפיה המסמכים מצויים ברשות התובעים, אבל הם עשו באופן ברור, מודע ומכוון כל אשר לאל ידם כדי להסתירם מעיני בית המשפט ולמנוע את מסירתם לידי הנתבעים.
בית המשפט הדגיש כי לצורך השגת מטרתם לא בחלו התובעים באמצעים ופעלו בדרכי עורמה ותחבולה, תוך הגשת תצהירים שקריים לבית משפט השלום והפרת הסכמתם בבית המשפט המחוזי, כמו גם הפרת החובה לגלות מסמכים רלוואנטיים לתביעה המוטלת על כל בעל דין. במהלך המשפט גם הוכח שהתובעים הטעו את הנתבעים בכך ששלחו אותם למשרד רואה חשבון כדי לעיין במאות או אלפי מסמכי הנהלת החשבונות ולצלמם, למרות שידעו היטב שהמסמכים אינם נמצאים שם מזה למעלה משנתיים, אלא בכלל מצויים ברשותם.
השופטת בר-אשר צבן הבהירה כי החובה המוטלת על המתדיינים לגלות מסמכים רלוואנטיים לתביעה משתרעת על כל מסמך העשוי לשפוך אור על המחלוקת הטעונה הכרעה, כדי לקדם את עקרון חקר האמת, המהווה ערך מרכזי בכל שיטת משפט ומשרת הן את אינטרס הצדדים והן את אינטרס הציבור כולו. נפסק כי בהסתרת המסמכים חיבלו התובעים לא רק בהכשלת הגנת הנתבעים, אלא הלכה למעשה סיכלו את האפשרות לבדוק את הנושא שלשמו הוחזרה התביעה לבית משפט השלום ובכך פגעו בעקרונות יסוד שכללי גילוי המסמכים נועדו לאפשר.
באשר להשלכות הראייתיות הנובעות מעצם הסתרת הראיות, הזכיר בית המשפט כי הכלל הוא שבעל דין שמנע מבית המשפט ראיה מהותית – ניתן להסיק מכך כי מדובר בראיה הסותרת את טענותיו. לפיכך, בין אם התובעים הסתירו את המסמכים בשל הנחה שגויה כי הנטל להוכיח את ייעודן של ההמחאות המזויפות מוטל ממילא על הנתבעים, ובין אם עשו זאת מתוך ידיעה שמסמכי הנהלת החשבונות יפריכו את תביעתם – משהוכח שהמסמכים מצויים בידם אך הם בחרו להסתירם באופן מודע ומכוון – יש להפעיל את הכלל האמור ולהסיק כי אילו הוגשו המסמכים היו טענות התובעים נסתרות.
ההכרעה התקבלה לרעת התובעים במיוחד לאור העובדה שהסתרת המסמכים לא נעשתה רק בשלב הראשון של בירור המשפט, אלא נמשכה גם לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שכאמור נתן תוקף להסכמת התובעים להגיש את המסמכים. בית המשפט פסק כי משנקבע שהתובעים העלימו את מסמכי הנהלת החשבונות, ממילא לא הוכיחו גם כי ההמחאות הוצאו שלא לצורכי החברה ולכן ניתן היה להסתפק בכך כדי לדחות את התביעה.
מעבר לצורך המשיך בית המשפט וציין כי גם לאחר שהנתבע הביא פירוט של המחאות רבות שלגביהן עלה בידיו להראות כי הן הוצאו לצורכי החברה – עדיין בחרו התובעים להשיב בשלל התפלמסויות והסברים ובלבד שלא לשלוף את מסמכי הנהלת החשבונות היכולים היו לשפוך אור על השאלות השנויות במחלוקות.
בעקבות התנהלות התובעים בפרשה, הפכה השופטת בר-אשר צבן את פסק הדין הראשון של בית משפט השלום, במסגרתו חויבו הנתבעים בתשלום שכר טרחת עורכי הדין של התובעים ובהוצאות המשפט שהוציאו בסך של 200 אלף שקל, ודחתה את התביעה. בית המשפט חייב את שני התובעים לשלם בתוך חודש לכל אחד מהנתבעים עבור שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט סך של 140 אלף שקל, ובסך הכול: 280 אלף שקל.
