חדשות

השופט עדי זרנקין דחה את תביעותיהם של 70 לוחמים שחלו בסרטן וקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין המחלות לחשיפה למים המזוהמים. הלוחמים יערערו: "פסק הדין עומד בסתירה להלכות חדשות של ביהמ"ש העליון"

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את תביעותיהם של 70 חיילי צה"ל לשעבר לפיצוי בגין המחלות הממאירות שבהן לקו לאחר שבאו במגע עם מי נחל הקישון המזוהמים. "הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי במקרים של תביעות סביבתיות היא משימה קשה עד מאד", פסק השופט ד"ר עדי זרנקין והכריע על פני 147 עמודים כי לא הוכח קשר סיבתי בין מחלותיהם של התובעים לבין חשיפתם למי הקישון.

לאחר כ-150 ישיבות בבית משפט שנשמעו ברצף, פרוטוקול הדיון שמחזיק למעלה מ-13 אלף עמודים וכמות מוצגים עצומה – פסק השופט ד"ר זרנקין כי במקרים כאלה מתקיים מצב משפטי של "עמימות סיבתית", שבו התובע אינו מסוגל להרים את נטל השכנוע לקיומה של סיבתיות עובדתית בין החומר המזיק לבין מחלתו, ואינו יכול להצביע על הסתברות העולה על 50% כי החשיפה לחומר המזיק היא אכן הגורם ההכרחי לנזק.

השופט זרנקין פסק כי לפי הפסיקה המקובלת כיום, קשר סיבתי בנזיקין, ובכלל זה בתביעות סביבתיות, יש להוכיח על פי "מאזן ההסתברויות", ומי שלא עלה בידו להוכיח בהסתברות העולה על 50% כי ישנו קשר סיבתי בין העוולה לבין הנזק – לא תצלח תביעתו.

סיבתיות עמומה

התביעה לפיצוי של 8 מיליון שקל לכל אחד מהלוחמים הוגשה נגד חיפה כימיקלים בע"מ, איגודי ערים (אזור חיפה), עיריית חיפה ובתי הזיקוק לנפט בע"מ בטענה כי הם אחראים לזיהומו של נחל הקישון כשהזרימו למימיו במשך שנים ארוכות חומרים מסוכנים, בהם המתכות ארסן, ניקל, כרום, קדמיום, עופרת ובנזן.

במהלך המשפט התקשו התובעים לעמוד כנדרש בנטל ההוכחה המשפטית בשלושה מישורים שונים: הוכחה מדעית לכך שחשיפה לחומרים הללו יכולה לגרום למחלה שבה חלה כל אחד מהתובעים, הוכחת פעילותו של כל תובע ותובע במימי הקישון ועצם חשיפתו לחומרים המזיקים הנטענים והוכחה כי החשיפה הנטענת לחומרים המסרטנים היא אכן זו שגרמה בפועל למחלתם.

בית המשפט קבע כי אף שהוכח בדיון כי החומרים המסוכנים הללו נמצאו במימי הקישון ובבוצת הנחל, לא עלה בידי אף אחד מהתובעים להוכיח כי חשיפתו למימי הקישון יכלה לגרום למחלתו. השופט זרנקין הבהיר כי התובעים ניסו להוכיח את תביעתם ללא הישענות על ראיות סטטיסטיות אפידמיולוגיות. הם נמנעו מהבאת ראיות כלשהן לקיומו של עודף תחלואה בקרב חיילים שנחשפו למימי הקישון בהשוואה לאוכלוסייה הכללית או מהבאת ראיות כי קיים עודף תחלואה בקרב מי שנחשפו בחשיפה דומה לחומרים שהועלו בתביעה.

"אין המדובר בקבוצה בעלת מאפיינים זהים, שכן המדובר באנשים שרמת החשיפה שלהם למי הקישון היא שונה, נעשתה בתקופות שונות, ואף באזורים שונים, והם אף חלו במגוון מחלות השונות אלו מאלו", נכתב בפסק הדין. המחלות שבהן חלו התובעים רבות ומגוונות, בהן מחלות סרטן שונות כגון סרטן הריאות, האשכים, הלבלב, המעי הגס, הוושט, העור והערמונית. התובעים גם חלו במחלות לב, פרקינסון, הפרעות נוירולוגיות, מחלות עיניים, גידולים שפירים במוח, שינויים ניווניים בשלד, צפיפות עצם ירודה ועוד.

השופט זרנקין דחה את טענת התובעים, לפיה הם לקו במחלותיהם בשל חשיפתם לחומרים המסרטנים, וקבע כי מדובר בטענה פשטנית המתעלמת מצורת החשיפה הרלוונטית ומהיקף החשיפה, ללא אבחנה בין סוגי המחלות הקשורות לכל אחד מהחומרים הללו.

חשיפה זניחה לחומרים מסוכנים

עוד הבהיר השופט ד"ר זרנקין כי התובעים אינם מהווים "קבוצה הומוגנית", הן מבחינת סוג פעילותם באזור הקישון וחשיפתם למימיו, והן לגבי המחלות שבהן חלו, והוסיף כי חלקם של התובעים נמנו עם שייטת 13 וחשיפתם של אלו למי הקישון הייתה רבה יותר, וחלקם נמנו עם יחידות אחרות של חיל הים ושל יחידות צה"ליות אחרות, וחשיפתם, אם בכלל, היתה פחותה בהרבה.

בנוסף נפסק כי חשיפתם הפוטנציאלית של התובעים שצללו במימי הקישון היתה בבליעת מים או במגע עורי, שהיא זניחה ולא מסוגלת לגרום לנזקים הנטענים. בית המשפט דחה את חוות דעתו של המומחה לאונקולוגיה מטעם התובעים, פרופ' ישראל הוד, שטען כי די בחשיפה כלשהי, גם מזערית וזניחה, לחומרים שבמי הקישון על מנת לקבוע קשר סיבתי למחלות. השופט קבע כי התיאוריה של פרופ' הוד בעייתית ביותר, ללא כל בסיס מחקרי ואינה מהווה אסכולה מדעית מוכרת. השופט הביע את תמיהתו על כך שפרופ' הוד לא מצא לנכון להיפגש עם מי מהתובעים או עם בני משפחת הנפטרים, לא קיבל מהם נתון כלשהו לגבי פעילותם בקישון, אורח חייהם או המחלות במשפחתם, אשר אפשר והיה בכוחם לשפוך אור על גורמי הסיכון למחלותיהם.

השופט הגיע למסקנה כי לכל אחד מהתובעים היו גורמי סיכון אישיים מובהקים לחלות במחלות שבהן חלו, בהם עישון כבד, חשיפה מסיבית לשמש, רקע גנטי משפחתי, רקע רפואי קודם ועוד.

המותרות של קצין התגמולים

בשולי פסק דינו ציין השופט ד"ר זרנקין כי קצין התגמולים של צה"ל כבר הכיר בנכותם של חלק מהתובעים כנובעת משירותם הצבאי, והבהיר כי בכך אימץ קצין התגמולים את דעת המיעוט של ועדת החקירה שהוקמה לבדיקת ההשלכות של פעילות צבאית בקישון על בריאותם של חיילי צה"ל (הוועדה הידועה כ"וועדת שמגר"), כאשר דעת הרוב שללה קשר בין השירות בקישון לבין מחלותיהם של התובעים. השופט הטעים כי קצין התגמולים נמנע מלמצות את הדין עם התובעים וטענותיהם, מתוך שיקולים רחבים חוץ-משפטיים, ובכללם שיקולים של מדיניות. השופט ציין כי "מותרות" אלו אינם נחלתו של בית המשפט, ומשכלו כל מאמציו להביא את הצדדים לידי פשרה בתביעה, אין עליו אלא לפסוק על פי הדין. עם זאת, לפנים משורת הדין בחר השופט שלא לחייב את התובעים בהוצאות, בהתחשב במצבם ובנסיבות המיוחדות של הפרשה.

בא-כוחם של הלוחמים, עו"ד משה קפלנסקי, מסר בתגובה כי "בית המשפט אמר את דברו, אבל לאחר קריאה ראשונה של פסק הדין בכוונתנו להגיש ערעור לבית המשפט העליון. במיוחד נוכח קביעותיו של בית המשפט המחוזי שהתובעים עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם באשר לקיומם של החומרים המסוכנים בנחל קישון. לא זו בלבד, אלא שהתקבלה טענתנו כי החומרים נמצאים גם במי נחל הקישון וגם בביצת הקישון. שמונה ישיבות בבית המשפט נערכו סביב השאלה האם החומרים המסרטנים נמצאו במים או רק בקרקעית הנחל, והוכחנו שהם היו גם במים וגם בקרקעית. להערכתנו, פסק הדין עומד בסתירה להלכות חדשות של בית המשפט העליון, ומן הראוי שבית המשפט העליון יבהיר את הלכת מלול שהשופט המחוזי פירש באופן שגוי".

(ת"א 972/00)