ביהמ"ש למשפחה דחה תביעה למזונות קטין שהגישה אמו וקבע כי התביעה המוצגת כתביעה עצמאית של הבן נגד האב מכוח הדין האישי מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט במטרה להפר את ההסכם ולהתנער מהתחייבותה
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים דחה תביעה למזונות שהגישה אמו לאחר שהתחייבה בהסכם הגירושין לשאת במזונותיו בעצמה. השופט בן ציון גרינברגר קבע שהתביעה הנטענת להיות תביעה עצמאית של הקטין מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן האם לא טענה כי הסכמתה לתנאי הסכם הגירושין ניתנה תחת לחץ או כי היא אינה יכולה לדאוג לצרכיו של בנה. משכך, תביעת הקטין נגד האב מכוח הדין האישי נועדה לאפשר לה להפר את ההסכם ולהתנער מחובותיה.
בני הזוג נישאו ב-1986 ונולדו להם שלושה בנים. ב-2005 חתמו השניים על הסכם גירושין וממון שאושר על ידי בית המשפט, והאישה עזבה את הבית המשותף עם הבן הקטין, בעוד ששני הבנים הבגירים המשיכו להתגורר עם האב.
אף שהסכם הגירושין קבע כי כל הורה יישא במזונות הילד או הילדים שאתו, הגישה האם תביעה למזונות הקטין בטענה כי נשמרת לקטין הזכות לתבוע את מזונותיו ללא קשר למה שקבעו ההורים בהסכם ביניהם, וחובתו של האב למזונות הילד ממשיכה להתקיים מכוח הדין האישי החל עליו.
האב טען בתגובה כי הסכם הגירושין כלל התחייבות פוזיטיבית של האם לזון את הקטין לבדה, בהתחשב בין היתר בהתחייבותו שלו לפרנס את שני הילדים הגדולים וכן בהתחשב ביכולת הכלכלית של שני ההורים. לטענתו, הגשת התביעה בשם הקטין אינה אלא ניסיון להפר את ההסכם.
השופט בן ציון גרינברגר דחה את טענת האב כי הקטין היה צד להסכם ולכן הוא כפוף לו, וקבע כי לא ניתן לראות בחתימת ההורים על הסכם גירושין וממון גם בשם הילדים כהסכמה מצדם לפרטיו. "צורת החתימה אינה מפיגה את החשש שההורים לא ראו את טובת הילדים לנגד עיניהם בקביעת פרטי ההסכם ביניהם, ובדיוק בשל כך מאפשרת הפסיקה לקטין להגיש תביעה עצמאית", כתב השופט בפסק הדין.
עם זאת, השופט גרינברגר דחה את התביעה וקבע כי ההסכם אינו מקפח את זכויותיו של הקטין ולכן אין הצדקה להגשת תביעה עצמאית ואין לחייב את האב במזונות בניגוד למוסכם בין הצדדים. השופט ציין כי גם האם בעצמה אינה טוענת כי היא אינה מסוגלת לממן את צרכיו של הבן, וכל טענתה להצדקת התביעה היא כי הקטין אינו כבול להסכמות של הוריו.
השופט קבע כי הסכומים שתבעה האם לצרכי הקטין הם מופרזים, וכי אין בעובדה שהאב הוציא מרצונו מספר מוגדר של הוצאות שהקטין לא נזקק להן, כגון בגדים יקרים או מנוי למשחקי מכבי תל אביב, כדי להעיד על רמת חיים גבוהה כטענתה. "לא התרשמתי כי רמת החיים בה חיו הצדדים היתה עד כדי כך גבוהה כפי שציירה התובעת", קבע השופט. "כן גם איני רואה הצדקה לכך שהתובעת תבקש להטיל על הנתבע חלק יחסי מהוצאות מדור שהיא משלמת בפועל, כשבחרה לשכור בית בן שבעה חדרים אך ורק מהנימוק 'שהחלטתי לשפר את איכות החיים שלי ולשכור נכס הרבה יותר מרווח' במקום לגור בדירה צנועה שמתאימה למספר האנשים שגרים בה".
השופט גרינברגר קבע כי הכנסתה החודשית של האם מעבודתה כשכירה בסוכנות ביטוח, וכן הכספים העומדים לרשותה ממכירת חלקה בבית המשותף לנתבע ומנכסים נוספים שיש לה בחו"ל, מלמדים ללא כל ספק על יכולתה לעמוד בנטל המזונות של הבן, בפרט שמדובר בקטין בן 15, כך שחיוב המזונות בהתאם להסכם מצומצם לשלוש שנים בלבד.
לאור האמור קבע השופט גרינברגר כי הגשת התביעה כתביעה עצמאית של הקטין במקרה זה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, ונועדה לשרת אך ורק את האינטרס הכלכלי של האם להתנער מהתחייבותה בהסכם הגירושין.
