שופט ביהמ"ש לענייני משפחה נדהם מחוצפתה של התובעת, שקיבלה מהגרוש חצי מיליון שקל לרכישת דירה, השתמשה בסכום לתשלום שכירות ואז דרשה את השבתו כתשלום מדור בטענה שמדובר בהונה האישי
אב לשלושה ילדים פרע מראש את חיובי המדור לילדיו בסכום של 120 אלף דולר, אך נדהם לגלות כי גרושתו תובעת ממנו לשלם לה 60% מדמי השכירות ששילמה בחמש השנים האחרונות ומכאן ואילך, כ"הוצאות מדור לקטינים".
בין הצדדים נחתם הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בשנת 2005, שלפיו הבעל יפקיד סכום של 120 אלף דולר (כ-563 אלף שקל) שישמשו לרכישת דירה לשימושם של האישה וילדיהם הקטינים. אלא שהאישה לא הסכימה לאף אחת מההצעות לרכישת דירה, והסכום שהופקד שימש לתשלום השכירות בדירה שבה התגוררו גם בן זוגה הנוכחי וילדם המשותף.
לאחר שכילתה את הסכום, הגיש האישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב בדרישה לחייב את הגרוש להשיב לה 60% מדמי השכירות ששילמה בחמש השנים האחרונות, בטענה שתשלומים אלו שולמו מהונה האישי ומהון הקטינים שהיה מיועד לרכישת דירה. בנוסף, דרשה האישה מהגרוש לשאת ב-60% מהוצאות המדור מיום התביעה ואילך בסכום של 3,879 שקל בחודש, בנוסף לתשלומי המזונות השוטפים.
לטענת האישה, כבר ב-2005, כאשר נחתם ההסכם בין הצדדים, הוא לא היה בר-ביצוע כיוון שלא ניתן היה לרכוש דירה באזור המרכז בסכום שנקבע, ולכן אין לקבל את טענת הבעל לקיומו של מעשה בית דין. עוד טענה האישה כי ילדיה אינם מחויבים מכוח ההסכם, ולאור הנסיבות החריגות, יש לראות בתביעתה כתביעה עצמאית של הקטינים למדור.
השופט ארז שני התקשה להסתיר את תדהמתו מדרישותיה של התובעת, הנעדרות הגיון, תום לב והגינות בסיסית, וקבע כי אדם אינו יכול לסרב לקיים הסכם שעליו חתם, לאחר שכבר קיבל כספים מכוח אותו הסכם, ואז לטעון כי תוצאת סרבנותו היא שינוי נסיבות המזכה אותו בתשלום נוסף.
"קשה עד בלתי אפשרי להזדהות עם עמדת התובעת או לראות בתביעתה מעשה הוגן", כתב השופט שני בפסק דינו. "התובעת בעצם טוענת כי לקחה 100% מן התמורה החוזית, ולכן מגיע לה 60% נוספים מן התמורה (?!), והכל מכוח הסכם שבעצם קיומו היא כופרת".
השופט קיבל את טענתו של האב כי ביצוע תשלום הסכום שיועד לרכישת דירה מהווה פירעון מראש של כל המגיע למדור הקטינים, ואף למעלה מכך. בנוסף, הסכום החודשי שדורשת התובעת שווה ערך למעשה לשכר דירה מלא ואינו מהווה רק את חלקם של הקטינים בהוצאות המדור. זאת, במיוחד כאשר בדירה מתגוררים גם האם עצמה, בן זוגה ובנם המשותף, שהגרוש אינו חייב בתשלום צרכיהם.
עוד תמה השופט שני כיצד הפך הסכום ששילם האב מכוח ההסכם להון השייך לקטינים ולתובעת, כטענתה. "הרי מה שהיא מכנה 'כספיה' אינו אלא כספי הנתבע, אותם כספים שתחייב לפרוע תמורת סילוק חובותיו למדור. ואם לשיטתה ועל פי תביעתה, שווי צרכי המדור של הקטינים הוא 60%, אם היא זכאית להשבה של 'הון' בסך של 60% נוספים, האם אין בפני דרישה להכרה בחיוב של 120%?", תהה השופט. "והרי לך תובעת שנטלה 100% ומשכילתה אותם היא דורשת כי התשלום יעמוד על 160%, וגם בכך לא יהא די, שכן לשיטתה מעתה יש גם לשלם 60% משווי שכ"ד שוב עבור מדור 'הקטינים' לעתיד. ובכמה לשיטת התובעת ישתתפו בן זוגה החדש וילדיהם בצרכי המדור? – במאומה".
