חדשות

על פי ההסדר, הסתפקה הפרקליטות במאסר על תנאי וקנס. ביהמ"ש קבע כי "הסדר המקל במידה מופרזת מערער את אמון הציבור במערכת המשפט ופוגע בשוויון הנאשמים בפני החוק"

בית משפט השלום בתל אביב סירב לכבד הסדר טיעון בין הפרקליטות לשני סוהרי שב"ס שהכו את אחד האסירים. כתב האישום ייחס לשניים עבירות של תקיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות. אחד האסירים התלונן בקול במשך שעות על פצע בידו ודרש להגיע למרפאת בית המעצר. לפי כתב האישום, אחד הסוהרים סטר לעצור בפניו ובעט בו בגבו. הסוהר השני הכה אותו בעורפו ובגבו מספר פעמים וכן הכה בו באמצעות מכשיר הקשר שבידו.

במסגרת הסדר הטיעון, הסתפקה הפרקליטות בעבירת תקיפה בלבד. הצדדים עתרו לבית משפט לעונש מאסר על תנאי וקנס. הפרקליטות ציינה כי "על אף החומרה שיש בתקיפת עציר על ידי מי שהופקד לשמור עליו, לקחה התביעה בחשבון את הודיית הנאשמים, נסיבותיהם האישיות, השפעת ההרשעה על המשך שירותם בשב"ס, היעדר עבר פלילי והחיסכון בזמן שיפוטי". הסנגורים של הנאשמים ציינו כי השניים פוטרו ללא פיצוי משב"ס ובעצם הרשעתם יש כדי לצמצם את אופקי הקריירה הפוטנציאליים שלהם. 

בית המשפט קבע כי ההסדר חורג מענישה הראויה והטיל על הנאשמים חודשיים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות. בנוסף הוטל על הנאשמים מאסר על תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים, קנס של 1,000 שקל ופיצוי של 2,000 שקל למתלונן.

השופט עידו דרויאן ציין בהחלטתו כי "בית הנשפט הוא הנושא הסופי באחריות לפסק דינו – הכרעת דין וגזר דין – ואין הוא 'חותמת גומי' על הסכמת הצדדים".

השופט ציין כי "ישנם מקרים שבהם על התביעה לעמוד באופן קשיח על משמרת האינטרס הציבורי, על דרך סירוב להסדר או על דרך כריתתו של הסדר שאין עמו הקלה רבה בעונש, ביחס לעונש הראוי: הסדר המקל במידה מופרזת מערער את אמון הציבור במערכת המשפט ופוגע בשוויון הנאשמים בפני החוק. גם אם ההסדר נראה לכאורה נכון ומועיל לנסיבות הקונקרטיות, עדיין חייב הוא להתאים למדיניות הענישה הראויה ויש לוודא שאינו מעביר מסר ציבורי שגוי ומעוות שבקולא מופרזת".

השופט דרויאן מציין כי במקרה זה לא מדובר "בתקיפה 'רגילה' שבין אדם לחברו, שרבות כמותה מגיעות בפני בתי המשפט. עסקינן בתקיפה חמורה ביותר של שני סוהרים התוקפים עציר חסר מגן, שמתלונן על פציעה בידו, לאחר שיגעו ונלאו מלשמוע את תלונותיו החוזרות. שני הסוהרים, המצוידים במלוא הסמכות והכוח שנתנה להם משרתם, תקפו את המתלונן שוב ושוב, באופן מכאיב ומבזה, במשך דקות ארוכות, בתא ולאורך מסדרונות, לנגד עיניהם של אחרים – סוהרי ועצירים".

השופט כתב כי "עם התנהגות כזו אין להשלים, וחובה ברורה היא להציב גבול ברור, בל יעבור, למותר ולאסור. הצבת גבול כזו היא אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה, כשמדובר במדינה דמוקרטית, הערה לחובותיה לשמור על שלומם וכבודם של אלו הנתונים במשמורתה".

(ת"פ 36913-11-11)