במסגרת תביעה לשלום בית נתן ביה"ד הרבני צו מדור ספציפי בדירה, אף שהסכם הממון קבע כי זו לא תיכלל ברכוש המשותף. רק איום בפניה לבג"צ שיכריע בין ההחלטות הסותרות הוביל את הצדדים לפשרה
גבר אשר חתם על הסכם ממון עם אשתו ערב חתונתם לא שיער לעצמו כי במהלך סכסוך הגירושים ביניהם תתנחל האישה בדירתו, אף שעל פי ההסכם הדירה כלל אינה נחשבת לרכושם המשותף. האישה פנתה לבית הדין הרבני בבקשה לכפות על הבעל שלום בית, וזכתה במסגרת הליך זה ל"צו מדור ספציפי", שלפיו לא ניתן לפנותה מהדירה. בית המשפט לענייני משפחה הורה לאישה לפנות את הדירה, אך רק איום בפנייה לבג"צ שכנע את הצדדים להגיע לפשרה.
טרם הנישואים חתמו בני הזוג על הסכם ממון שהבטיח הפרדת רכוש ברורה ביניהם. בין היתר, קבע ההסכם כי דירת הבעל, שהיתה שייכת למשפחתו שנים רבות לפני שהכיר את אשתו, לא תיכלל בגדר הרכוש המשותף וכי לאישה לא יהיו כל זכויות עליה.
למרות ההסכם, קיבלה האישה מבית הדין הרבני במסגרת תביעה לשלום בית צו מדור ספציפי, שלפיו לא ניתן לפנותה מהדירה. לדברי עו"ד עינבר לב, שייצגה את הבעל בהליכים אלו, צו מדור ספציפי נועד להבטיח לאישה ולילדיה מדור בטוח ושקט בדירה שבה הורגלו לחיות, ואינו מתייחס כלל לשאלה מיהו בעל הדירה בפועל. כך, נוצר מצב שבו אישה גרושה עשויה להתגורר שנים רבות בנעס שלמעשה כלל אינו שייך לה.
הבעל פנה באמצעות עו"ד לב לבית המשפט לענייני משפחה, אשר הורה לאישה לסלק ידה מהדירה, בניגוד לעמדת בית הדין הרבני. פניותיו של הבעל לבית הדין הרבני במטרה לשנות את הצו שנתן לא צלחו, ולמעשה נותרו בידיו שתי החלטות סותרות של שתי ערכאות מקבילות – האחת לפינוי הדירה והשנייה לאי פינויה – שהביאו את השניים למבוי סתום.
בסופו של דבר, הבהיר הבעל כי בכוונתו לפנות לבג"צ כסמכות עליונה, אשר תכריע בין שתי ההחלטות הסותרות. רק אז שינו הדיינים את יחסם ומיהרו ללחוץ על הצדדים להגיע לפשרה מוסכמת, שלפיה תסתפק האישה בדמי כתובתה ובהיוון דמי המדור המגיעים לילדיה עד לבגרותם.
