ביהמ"ש קבע כי קשר נישואים ומגורים בדירה הרשומה על שם בן הזוג אינם מספיקים כדי להקנות זכויות בה לבן הזוג השני, אלא יש צורך להוכיח "דבר מה נוסף" – במקרה זה הכוונה למכור את הדירה ולקנות עם תמורתה דירה משותפת
בית המשפט העליון קבע כי דירת מגורים שנרכשה על ידי הבעל לפני הנישואים ונרשמה על שמו בלבד תתחלק בין שני בני הזוג, כשהוא הופך את ההחלטה בערעור בבית המשפט המחוזי ומאמץ את עמדת בית המשפט לענייני משפחה. נקבע כי בנסיבות העניין, כאשר הצדדים התגוררו ברציפות בדירת המגורים שנים רבות, חיו חיי שיתוף והתכוונו לקנות דירה משותפת במקום דירת המגורים, זכאית המבקשת להירשם כבעלת מחצית מהזכויות בדירת המגורים.
בני הזוג התגוררו במהלך שנות הנישואים בדירה בעיר חולון שנרכשה על ידי הבעל טרם הנישואים מכספו ונרשמה על שמו.
במסגרת התביעה הרכושית בבית המשפט לענייני משפחה טענה האישה כי הצדדים חיו בשיתוף מלא, ולכן יש להחיל את השיתוף גם על דירת המגורים. עוד נטען כי השניים הסכימו למכור את הדירה ולרכוש דירה אחרת תחתיה באמצעות התמורה שתתקבל מהמכירה ובאמצעות חסכונות משותפים שצברו במהלך השנים.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעתה של האישה, כשהוא קובע, בהסתמך על פסיקת העליון, כי המגמה המודרנית נוטה לכיוון הכרה בשיתוף בנכסים שהובאו לנישואים על ידי צד אחד כאשר בני הזוג חיים תחת קורת גג אחת במשך שנים באווירה של שיתוף ובדינמיקה של מאמץ משותף, ובהיעדר התבטאות מפורשת של מי מהם ביחס לכוונותיו לשמור לעצמו את הרכוש שהביא עמו ערב הנישואים. בית המשפט נתן אמון בעדותה של האישה לפיה היא ראתה בדירה נכס משותף, וכי אמונתה זו היתה מבוססת על הבנות הצדדים לעניין רכישת דירה משותפת בכספים שיתקבלו ממכירת הדירה.
הבעל ערער לבית המשפט המחוזי אשר קיבל את ערעורו וקבע כי קביעת בית המשפט לענייני משפחה היא "מרחיקת לכת ואינה הולמת את נסיבות העניין". המחוזי הדגיש כי האישה לא הוכיחה השקעה כלשהי בדירה במהלך הנישואים וכי לא הוכחה כוונה למכור את הדירה ולרשום את הדירה החדשה על שם שני הצדדים בחלקים שווים.
האישה ערערה לבית המשפט העליון אשר הפך שוב את ההחלטה וקיבל את טענותיה בדבר מצגים מתמשכים שהציג הבעל בדבר כוונת שיתוף בדירת המגורים, שהתבססו בין היתר על עדותו של חבר משותף שכלל לא הובאה בחשבון בשיקולי בית המשפט המחוזי.
השופט יורם דנציגר קבע כי אומנם הנחת המוצא היא כי דירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואים תיוותר בבעלותו המלאה גם במועד התרת הנישואים ולא תיכלל במסגרת איזון המשאבים, אך במקרים רבים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה לגדר הנכסים המשותפים. אלא שבכל הנוגע לבני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם, כדי להכיר בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואים על ידי אחד מבני הזוג, יש להראות "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואים משותפים ממושכים. במרבית המקרים, דבר מה נוסף זה הוא השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס, אך כוונת השיתוף יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום, כפי שנעשה במקרה זה.
השופט דנציגר קיבל את קביעתו העובדתית של בית המשפט לענייני משפחה בדבר כוונת הצדדים למכור את דירת המגורים ולהשתמש בתמורה ובחסכונות המשותפים כדי לקנות דירה חדשה משותפת. האישה אף איתרה דירה מתאימה לרכישה והבעל ביקר בה וניהל משא ומתן לרכישתה, עד אשר חזר בו. בנסיבות אלו, קבע השופט, הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בדירת המגורים.
השופט זילברטל קבע בדעת מיעוט כי במקרה זה, על פי עדויות הצדדים, חיי הנישואים התאפיינו מראשותם בבדידות וניכור ובהיעדר אווירת שיתוף מינימלית, כשהבעל ממעט לשהות בדירת המשפחה ומרבה להסתגר בחדר העבודה שלו. עובדה זו שומטת את הקרקע תחת הטענה לקיום שיתוף בדירה.
לטענה זו השיב השופט דנציגר כי יש להפריד בין שיתוף רגשי לבין שיתוף כלכלי, ורק במקרים חריגים שבהם הנישואים התאייפנו בדיסהרמוניה מוחלטת מתחילתם עד סופם יהיה מקום לרף ראייתי מחמיר להוכחת שיתוף בנכס חיצוני.
