כך עבדה השיטה: אב המשפחה החזיק במספר חברות, כאשר בניו וחתנו משמשים כאנשי קש ורשומים כבעלי מניות. כל אימת שחברה היתה נקלעת לקשיים וצוברת חובות, היו הנתבעים מבריחים את נכסיה וממשיכים באותה פעילות במסגרת חברה חדשה
בית משפט השלום קיבל את תביעתה של עיריית בית שאן להורות על הרמת מסך בין כמה חברות לבין עצמן ובין בני משפחה שהחזיקו בהן לצורך תשלום חוב ארנונה בן מיליון וחצי שקל, וקבע כי הקמת החברות נעשתה על מנת להתחמק מחיוביהן כלפי נושים, תוך ניצול לרעה של מסך ההתאגדות.
החל מסוף שנות השמונים ייסד אב המשפחה שורת חברות, שבחלקן נרשמו ילדיו וחתנו כבעלי מניות. החברות צברו חובות כבדים לנושים, בהם התובעת – עיריית בית שאן. העירייה הגישה תביעה נגד בני המשפחה ושלוש חברות שבבעלותם לתשלום מיסי עירייה שלא שולמו בסכום של כמיליון וחצי שקל. לטענתה, הנתבעים ביצעו מעשי הונאה ותרמית על מנת להתחמק שלא דין מתשלום חיוביהם, ותוך ניצול לרעה של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת.
התרמית הנטענת בוצעה באמצעות תפיסת חזקה בנכסים שונים בעיר והפעלת מרכולים ומרכזי קניות באמצעות החברות השונות. לטענת העירייה, כל אימת שחברה היתה נקלעת לקשיים כלכליים וצוברת חובות, היו הנתבעים מבריחים את נכסיה וממשיכים באותה פעילות במסגרת חברה חדשה שהוקמה לצורך כך.
העירייה ביקשה להרים את מסך ההתאגדות בין החברות כך שהתחייבות הנתבעות ע.י.א.ר מרכז הקניות הזול ואסף קורן מערכות שיווק ייוחסו לחברת רשת לייבוביץ. בנוסף עתרה העירייה לחייב את בני המשפחה המחזיקים בחברות אלו מכוח עוולת התרמית הנזיקית.
השופטת שאדן נאשף אבו-אחמד קיבלה את התביעה ברובה, בין היתר בהסתמך על החלטת בית המשפט המחוזי בהליך פשיטת הרגל של אב המשפחה. בהחלטה זו אישר בית המשפט כי במשך למעלה משני עשורים פתח האב שש חברות בע"מ, כאשר הוא ובני משפחתו הקרובה נרשמו כבעלי מניות בהן, תוך עירוב נכסים בינו לחברות ובין החברות לבין עצמן. עוד הוכח כי האב היה בעל השליטה בחברות כאשר בני משפחתו שימשו כאנשי קש, וכי החברות קמו למטרה מרכזית של הברחת הנכס העיקרי – רשת המרכולים שבבעלות האב. עוד נקבע כי שלוש החברות הנתבעות היו למעשה חברה אחת ששינתה את לבושה, כאשר הן הפעילות העסקית והן הנפשות הפועלות בהן נותרו זהות.
השופטת נאשף אבו-אחמד קבעה כי קביעות עובדתיות אלה שרירות וקיימות גם בהליך זה ומובילות למסקנה כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין החברות הנתבעות ולייחס לרשת לייבוביץ את חובותיהן של החברות הנוספות לעירייה.
עוד קבעה השופטת כי בשל מעמדו של האב כפושט רגל, הוא הסתייע בבני משפחתו על מנת להקים, לנהל ולסגור את החברות השונות, כאשר בני המשפחה עבדו עמו ונהנו מהכנסות ופירות העסקים. השופטת הדגישה כי התופעה של שימוש באנשי קש על מנת לעקוף את האיסורים שנקבעו בדיני פשיטת הרגל אינה תופעה תקינה ואין להקל בה ראש. משכך, נקבע כי יש לייחס את חובות האב והחברות שבבעלותו לבני המשפחה.
השופטת קבעה כי השימוש שעשו בני המשפחה במסך ההתאגדות די בו כדי להטיל עליהם חיוב אישי מכוח עוולת התרמית, שכן הם יצרו מצג שווא כלפי הנושים וכלפי הציבור ונטלו חלק פעיל במעשי התרמית.
למרות זאת, קבעה השופטת כי לא ניתן להטיל חיוב אישי על האב, בשל הכרזתו כפושט רגל וחרף הקשר הברור בינו לבין החברות, ובני המשפחה ורשת לייבוביץ הם אלה שחויבו בתשלום החוב לעירייה, שהופחת מעט לצרכי פשרה לסך של 1.26 מיליון שקל.
