בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשתם של התובעים לנבור בחיי אביהם המנוח במעקב אחר השימוש שעשה בכספי אימם ולהעביר אליהם את הזכויות בדירת המגורים שהוענקה לבת זוגו
האם רשאים הילדים היורשים להגביל את רמת החיים של הוריהם על מנת שלא יכלו את ירושתם? שאלה זו נדונה בפני בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, שדן בתביעתם של שלושת ילדי האב המנוח נגד בת זוגו, שבה עתרו לקבלת הזכויות בדירתה השייכת לטענתם בחלקה לעיזבון אמם המנוחה.
לטענת התובעים, הוריהם נישאו לפני שנת 1974 וחיו יחד 40 שנה, ולכן חלה עליהם הלכת השיתוף, המתייחס ברובו לדירת המגורים. בנוסף טוענים התובעים לזכויות בנכסים אחרים, בהם כסף מזומן בכספת בבית ההורים וכספים השייכים לאם המנוחה ומצויים בחשבונות בנק משותפים לה ולאב.
"אורח חיים בלתי סביר"
התביעה הוגשה נגד עיזבון האב המנוח ונגד בת זוגו בשנים שקדמו לפטירתו. טרם פטירתו ערך האב צוואה שבה ציווה את כל רכושו ומחצית חלקו בעזבון אשתו המנוחה לבת הזוג. לאחר פטירתו, המשיכה בת הזוג להתגורר בדירה, הרשומה בחלקים שווים על שמה ועל שם המנוחה. מחצית חלקה של המנוחה מתחלקת על פי חוק הירושה לילדיה ולאב, שהעביר את חלקו בהתאם לצוואה לבת זוגו. כך, באופן מעשי, מחזיקה בת הזוג ב-75% מהזכויות בדירה ואילו התובעים זכאים ל-25% בלבד.
התובעים טענו כי מאחר שהכספים השייכים לעיזבון האם "נאכלו" על ידי הנתבעת והאב המנוח במהלך חייהם המשותפים, הם זכאים לפדות את כספם מהדירה, באופן שכל הזכויות בדירה יעברו אליהם והנתבעת תפונה מהדירה.
התובעים טענו כי האב ובת זוגו כילו את העיזבון, למעט דירת המגורים, בניהול אורח חיים בלתי סביר, הכולל הוצאות חודשיות מופרזות, טיסות לחו"ל, רכישת דירה גדולה לנתבעת ורכישת יחידות נופש, כאשר האב הפחית את פעילותו העסקית.
הנתבעת טענה בתגובה כי לא נותרו כספים או רכוש מעיזבון המנוחה וכי אלו נטמעו בכספי בני הזוג באופן שלא ניתן להפרידם. לטענתה, היא והאב המנוח חיו כידועים בציבור וניהלו חשבון בנק משותף, שאליו העבירה את כל נכסיה, בהם ירושת הוריה, התמורה ממכירת דירתה וכספי הפנסיה, הפיצויים והגמל שלה, ששימשו אותם בחייהם המשותפים לאחר שמצבו הכלכלי של האב הורע, והיו גבוהים יותר מהכספים שהביא איתו האב.
עוד טענה הנתבעת כי לאחר שנאלצה לממש את כל רכושה על מנת לסייע בכלכלת המשפחה, היא מתפרנסת כיום מעבודה במשרה חלקית שעבורה היא מקבלת 2,000 שקל, בנוסף לקצבת זקנה ושארים, וכי קבלת התביעה תשלול ממנה את רכושה היחיד, דירת המגורים, והיא תסולק לרחוב.
תוצאה ידועה מראש
השופטת אלה מירז קיבלה את טענת הנתבעת כי התביעה הנוגעת לכספים ומטלטלין התיישנה, לאחר שהתובעים ויתרו למעשה על זכויותיהם בעיזבון אמם בכך שלא תבעו אותן במשך 14 השנים שלאחר פטירתה.
השופטת קבעה כי צוואתו של האב המנוח, שבה העביר את מלוא זכויותיו בדירה לזוגתו, משקפת את הערכתו לתרומתה של הנתבעת לחייהם המשותפים ואת רצונו לתגמל אותה לאחר מותו ולאפשר לה מחיה בכבוד.
עוד ציינה השופטת כי בית המשפט עשה מאמצים לחסוך לצדדים זמן רב והוצאות מיותרות והציע הסדר ברוח התוצאה הידועה מראש – רבע מהזכויות בדירה מכוח ירושת האם. בית המשפט הסביר לתובעים כי לא ניתן לנבור בחיי אביהם המנוח במעקב אחר שימושו בכספי אימם, נוכח העובדה כי עברו יותר מ-14 שנים, וכן מאחר שאין זה צודק או מוסרי להכתיב להורים את אורח חייהם על מנת לוודא שיישארו די כספים ליורשים לאחר אריכות ימיהם.
השופטת מירז הורתה על פירוק השיתוף בדירת המגורים, כאשר לתובעים 25% מהזכויות בדירה ולנתבעת 75%. עוד נקבע כי התובעים זכאים אומנם לקבל דמי שימוש ראויים בדירה על פי חלקם היחסי, אך אלו יוגבלו בהתחשב בנסיבות המקרה, כולל זכות השימוש שהוקנתה לנתבעת בצוואת המנוח והשקעותיה הכספיות במהלך חייהם המשותפים.
(תמ"ש 13260-04)
