ביהמ"ש קיבל את תביעת הקיבוץ וקבע כי לחברים אין זכויות בדירות שהוקצו להם, וכי הזכות לחיי משפחה משותפים אינה גוברת על התקנון האוסר על מי שאינו חבר קיבוץ להתגורר בו ללא הסכמת הקיבוץ
בית משפט השלום בנתניה קיבל את תביעת קיבוץ מעברות לפנות מדירתה של חברת הקיבוץ את בן זוגה, וקבע כי הזכויות במקרקעי הקיבוץ, לרבות בתי המגורים, נתונות לקיבוץ עצמו הרשאי לקבוע בתקנון תנאים למתן רשות מגורים למי שאינו חבר קיבוץ.
הקיבוץ הגיש תביעה לפינוי הנתבע, בן זוגה של חברת הקיבוץ, מדירת חברתו בטענה כי הוא פולש ומסיג גבול.
לטענת הקיבוץ, על פי התקנון, חבר קיבוץ אינו רשאי להתיר למי שאינו חבר, לרבות בן זוג, לעשות שימוש בדירה שנמסרה לשימושו ללא הסכמת הקיבוץ. הקיבוץ פנה לנתבע וביקש ממנו לעזוב את שטח הקיבוץ, אך זה התעלם מהדרישה והמשיך לגור עם חברתו בדירה שהוקצתה לה.
הנתבע טען כי לקיבוץ אין זכויות בדירות החברים, וכי מינהל מקרקעי ישראל – שהוא הבעלים של המקרקעין – העניק לקיבוץ רק את הזכות לקבוע איזו דירה תוקצה לכל חבר. עוד נטען כי לקיבוץ אין זכות למנוע שהייה משותפת של בני זוג תחת קורת גג אחת מהטעם שאחד מהם אינו חבר קיבוץ, וכי לבת הזוג נתונה הזכות להתיר את המגורים בדירתה. לבסוף נטען כי תקנון הקיבוץ נוגד את תקנת הציבור ועל כן הוא אינו חוקי.
הרשמת הבכירה יפעת אונגר ביטון דחתה את התביעה וקבעה כי בעלת המקרקעין במקרה זה היא המדינה, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, שלה הסכם שכירות עם הקיבוץ המקנה זכויות במקרקעין לקיבוץ בלבד ולא לחבריו. תקנון הקיבוץ, הקובע את מערכת היחסים החברתית-משפטית בינו לבין חבריו, קובע כי זכותם של חברי הקיבוץ כבני רשות בדירה שנמסרה להם היא זכות המוגבלת לשימושם האישי, והם אינם רשאים להרשות לאחר להשתמש או להתגורר בה ללא הסכמתו המפורשת של הקיבוץ.
הרשמת אונגר ביטון הוסיפה כי זכותה של חברת הקיבוץ לקיים חיי משפחה משותפים עם הנתבע, הנובעת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוכרה אמנם כזכות חוקתית אך זו אינה זכות מוחלטת והיא כפופה לזכויות אחרות וניתנת לצמצום באופן מידתי. כפי שהמדינה רשאית למנוע את כניסתו של אזרח זר, למרות נישואים לאזרחית/תושבת המדינה, כך גם עומדת לקיבוץ הזכות למנוע את כניסתו של הנתבע על אף היותו בן זוגה של חברת הקיבוץ .
עוד קבעה הרשמת כי בת זוגו של הנתבע בחרה להיות חברה בקיבוץ מתוך מודעות להשלכות הנובעות מחברותה, לזכויותיה ולחובותיה, לרבות הכלל המרכזי כי רכוש הקיבוץ הוא משותף לכלל חבריו וכי לחברים עצמם אין רכוש אישי או זכות כלשהי במקרקעי הקיבוץ.
