החלטת בג"צ בעניין שחר גרינשפן היא לא רק נכונה אלא גם הכרחית. בעתיד, כדי לזכות לצדק לצד החוק, יש לחייב את הפרקליטות להתייעץ עם משפחות הנפגעים
לפני שלוש שנים עמדה שחר גרינשפן עם חברתה על אי-תנועה. מארק פטריק, שנהג באוטובוס זעיר, דרס אותה. לא הייתה סיבה "טובה" לתאונה; פטריק פשוט היה שיכור. אילו נהרגה שחר, חלילה, הסיפור המשפטי היה שונה: פטריק היה מורשע בהריגה, עבירה שדינה 20 שנות מאסר. סביר להניח שהיה נשלח לכלא. אבל גרינשפן "רק" נפצעה קשות, לכן העבירות שיוחסו לו היו קלות יותר.
הסכם טיעון נכרת ללא יידוע משפחת גרינשפן. לא ניתנה להם זכות טיעון בבית המשפט. ההסכם הוצג, וכמו שקורה בהסכמי טיעון רבים, הוא אומץ במהרה. פטריק הודה, נשלח ל-600 שעות עבודות שירות ורישיונו נשלל לשש שנים.
משפחת גרינשפן ניסתה לתקן את העוול. עצומה אינטרנטית שהפיצה האחות יעל הדהדה בציבור וזעקה: נעשה עוול! בכירים בפרקליטות בחנו ומצאו שאכן ההסכם מקל מדי, אך לאחר שכבר הוצג ההסכם וכובד, התביעה אינה יכולה לערער על תוצאת פסק דין שהיא עצמה ביקשה. חשיבה מחדש על הסכם אינה עילה להפרתו לאחר שקוים.
משפחת גרינשפן עתרה לבג"צ. כשמונה חודשים חלפו עד להכרעה. השופטים גילו חמלה כלפי שחר והביעו צער על התוצאה המשפטית העגומה, אך קבעו שאין מנוס מדחיית העתירה. הנשיא גרוניס פנה לעיקרון סופיות הדיון ולחשיבותו: תיקים חייבים להסתיים, לא רק עבור נאשמים, אלא עבור הציבור כולו. פתיחת התיק מחדש נוגדת עקרונות יסוד. לקחים הופקו, אך את הנעשה אין להשיב. השופטת חיות ציינה שאהדה כלפי בעל דין אינה מספקת; נדרש עוגן משפטי לקבלת העתירה.
החלטת בג"צ לא רק נכונה, אלא גם הכרחית ולכן ראויה. הציבור, ואני בתוכו, כועס שנהג שיכור שפגע קשות באדם ברחוב יצא בזול. זו תוצאה רעה מאד, אבל אין זה אומר שאפשר לשנות את פסק הדין.
רק ההגנה עשתה מלאכתה
כשעורכים הסדר טיעון, שלושה גורמים אמורים לפקח: ההגנה אמורה לשמור על האינטרסים שלה, התביעה – על האינטרסים הציבוריים וכמוה בית המשפט שבפניו הוצג ההסדר. הפעם רק ההגנה עשתה מלאכתה נאמנה. התביעה טעתה בהערכת חומרת המקרה ובאי קשר עם משפחת הקורבן. בית המשפט לתעבורה טעה באשרו את ההסדר. משפחת הקורבן ניסתה לשנות את רוע הגזירה. אך לא היה לה סיכוי. התביעה, שכפופה לכללי המנהל הציבורי, אינה יכולה לערער רק משום שטעתה. הנאשם לא יערער. לקורבן ובוודאי לבית המשפט אין זכות ערעור. גורל הסיפור נחרץ.
בג"צ דחה את העתירה ב-18 עמודים, אורך שלהערכתי נובע מהתהודה הציבורית של הפרשה ומהרגישות כלפי המשפחה. משפטית, ניתן וצריך היה לדחות את העתירה על הסף בפיסקה אחת, הנוגעת להיעדר סמכות. בג"צ אינו יכול לבטל פסק דין של ערכאה מוסמכת רק מפני שפסק הדין מרגיז או אינו ראוי. זו בדיוק משמעות הכללים. לעתים שופטים מכופפים כללים כדי להרשיע את מי שלדעתם מוצדק להעניש. אך כיפוף אינו התעלמות מוחלטת. אי אפשר לבטל הליך משפטי משום שתוצאותיו אינן רצויות בעינינו. אין חיה כזו.
יתרה מזאת, איננו רוצים בית משפט שמתעלם מהכללים מתי שנוח לו. אם נסכים להתעלמות רק הפעם, כשאיננו שמחים על הכללים, לא יהיה לזה סוף. נוכל לוותר על כללי הפרוצדורה ולחזור לימים שהשופט הוא מלך האולם ומנהל את המשפט כראות עיניו. למה צריך חוק אם רוצים צדק? למה צריך אולם אם יש כיכר?
הצדק הפסיד, החוק ניצח
אין להתעלם מהדין כשהוא מפיק תוצאה לא ראויה. במקום להתעלם יש לשנות, להפיק לקחים ולחייב את הפרקליטות להיוועץ בקורבנות לפני הגעה להסדר טיעון בתיקים כאלו. שחר גרינשפן יכולה לתבוע את הדורס בתביעה אזרחית נגררת ולזכות בפיצוי גבוה. זה לא ישיב לאחור את הגלגל, אך גם כליאת הדורס לא תעשה זאת.
הפרקליטות לא ערערה, משום שהבינה שאסור לה מבחינה משפטית. גם בג"צ לא התערב משום שהבין שאסור לו משפטית. אני מצדיע לשני הגופים שהצליחו להתאפק הפעם, גם כשזה יצר תוצאה שלא מוסיפה להם פופולאריות בציבור.
הצדק הפסיד, החוק ניצח. לא ראוי? אז בואו נשפר את החוק ובפעם הבאה נגיע לצדק. יש לחזק את שחר ומשפחתה שמתמודדות בגבורה עם מציאות של עוול. אולי בזכותכן יהיה לנו מחר משפט טוב יותר.
ד"ר אסף הרדוף הוא מרצה למשפט במרכז האקדמי כרמל חיפה
