בראיון עם עו"ד עמיקם שוחט הוא מדגים כיצד כבר עכשיו ניתן לראות שתיקון 113 לחוק העונשין מביא להחמרה בענישה – דבר שלא היה במטרות החוק
לאחרונה נכנס לתוקף תיקון 113 לחוק העונשין, "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה", אשר קבע עקרונות בענישה, כשהעיקרון המנחה הוא "הלימה". לפי לשון החוק, "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו".
החוק קובע כי "בית משפט יקבע מתחם עונש הולם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות נוספות...תכנון שקדם, חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה, הנזק שנגרם, הסיבות שהביאו אותו לביצוע העבירה, האכזריות שהוא הפגין בביצוע העבירה...".
התוצאה בפועל של יישום עיקרון ההלימה היא החמרה בענישה, כך לדברי עו"ד עמיקם שוחט, העוסק למעלה מ-20 שנה במשפט הפלילי. בראיון ל"תקדין" הוא ממחיש כיצד.
תקדין: מהי למעשה מטרת החוק?
עו"ד שוחט: "המחוקק ביקש למנוע הפרשים גדולים מדי במתן העונשים על עבירות דומות. תחילה היה רצון לקבוע מתחמי ענישה לכל עבירה שיוכתבו בחוק, אבל ההצעה הזו עוררה התנגדויות רבות. בדברי ההסבר לחוק נאמר שהצורך בו עלה בשל סמכות הענישה הרחבה מאוד שניתנה לשופטים, כשסמכות זו כמעט נטולת הנחיות. ההגבלה היחידה שניתנה למרבית העבירות היא תקרת עונש מרבי. לכן מטרת החוק לכוון את שיקול דעתו של השופט בגזירת הדין, לצמצם את פערי הענישה במקום שהם אינם מוצדקים, אך זאת תוך התרת שיקול הדעת בידיו בקביעת העונש הסופי".
עד כמה החוק אכן מותיר את שיקול הדעת בידי השופטים?
"החוק קובע שיש מקרים בהם השופט יכול לחרוג לחלוטין מהמתחם לקולא – כגון במקרה של הליכי שיקום משמעותיים, והוא יכול לחרוג לחומרא – כגון במקרה של חשש משמעותי לשלום הציבור, החשש שהעבריין יבצע שוב עבירות דומות. בתוך מתחם הענישה, החוק קובע שבית המשפט רשאי להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, כגון מידת הפגיעה של העונש בנאשם, במשפחתו, הנזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה, נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה, התנהגות חיובית של הנאשם וכיוצא באלה נסיבות שקשורות בנאשם עצמו".
מהי ההשפעה בפועל של התיקון לחוק?
"לדעתי התיקון לחוק יביא בהכרח להחמרה בענישה, מכיוון שלבתי המשפט בערכאות הגבוהות תהיה נטייה לקבוע מתחמי ענישה מחמירים, מהחשש להקלה בעונשים".
ומה רע בזה?
"אני די משוכנע שאם יבדקו סטטיסטית את גזרי הדין בשנתיים האחרונות בהשוואה לשנתיים הבאות, תימצא החמרה בענישה בעקבות החוק, וזו לא הייתה מטרת התיקון. כך למשל, המחוזי בנצרת והמחוזי במחוז מרכז קבעו, אחרי כניסת התיקון לחוק לתוקף, מתחמי ענישה לעבירות שב"ח בין חודש ל-6 חודשים, כשהמתחם הזה גבוה מסטטיסטיקה של ענישת שב"חים בשנה-שנתיים האחרונות. לשופטי בית המשפט השלום יהיה קשה לסטות מהמתחמים האלה שקבע בית המשפט המחוזי, שהרי נאמר בתיקון לחוק שיש להתחשב, בין היתר, בענישה המקובלת.
"כבר כעת ניתן להתרשם מהביקורת ומאי הנוחות של השופטים מהתיקון הזה. כך למשל, השופט שמאי בקר מבית המשפט השלום בתל אביב קבע: 'יכולתי לסיים כאן, אולם אוסיף בהערת אגב, שתיקון 113 לחוק העונשין לא קבע לא במפורש ולא במשתמע החמרה בענישה, עם כל הכבוד הרי שמימים ימימה מתחם הענישה לגבי שוהים בלתי חוקיים, ללא עבר פלילי, הוא מתחם שמתחיל מ-0 ימי מאסר, והכל בהתאם להחלטת בית המשפט העליון בעניין פרג'ין. לא ברור לי כיצד תיקון 113 לחוק יש בו כדי לשנות את אותה הלכה, בכל הכבוד'".
מהי לדעתך דרך המלך?
"אסור היה לפגוע בעיקרון העל בענישה - הענישה האינדיבידואלית. עורכי הדין בתחום זוכרים את הבעיה שנוצרה בתיקים של שוהים בלתי חוקיים (שב"חים) בעקבות הלכת שופט בית המשפט העליון יעקב טירקל, שקבע בהלכת חטיב שיש לתת למעסיקים של שב"חים עונש מאסר בפועל מבלי מתן האפשרות להמירו בעבודות שירות. במשך 3 שנים שופטים ועורכי דין יצאו מגדרם כדי להוכיח במקרים רבים, באותות ובמופתים, מדוע יש לחרוג במקרים מסוימים מהלכה זו, שלא עמדה במבחן המציאות במקרים רבים. אז הנושא עלה שוב לבית המשפט העליון ב-2004, וניתנה הלכת אבו סאלם על-ידי השופט חשין, שקבע: '...על דרך העיקרון תישמר מדיניות הענישה המחמירה בכל הנוגע לעבירות שקשורות לכניסה של שב"חים (מעסיקים, מלינים ומסיעים); נבהיר עם זאת כי המדיניות אינה מכתיבה עונש מאסר, כפי שהלכת חיטב פורשה על-ידי מקצת בתי המשפט, וכי בתי המשפט יגזרו עונש על עבריינים בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה'. ובכן, ההלכה הקודמת יצרה מצב בו אף בית משפט לא יכול היה להתעלם ממנה... בסופו של דבר, השאיפה של טירקל לקבוע אחידות במתן העונש לא עמדה במבחן המציאות, ובית המשפט העליון נאלץ לשחרר את המערכת ממחויבותה".
