ביהמ"ש קבע כי לא רק שכתב האישום הציג תמונה מטעה של האירועים, אלא שלא היו בידי התביעה ראיות שיכלו לבסס סיכוי סביר להרשעה ולפיכך התרשלה בהגשת כתב האישום
בית משפט השלום בירושלים חייב את המדינה לשלם פיצוי ע"ס 115 אלף שקל לאדם, כיום עורך דין במקצועו, שהוגש נגדו כתב אישום בגין מעורבותו לכאורה בקטטה. נקבע, כי לא רק שכתב האישום הציג תמונה מטעה של האירועים, אלא שלא היו בידי התביעה ראיות שהיה בכוחן לבסס סיכוי סביר להרשעה, ולפיכך התרשלה בהגשת כתב האישום.
כנגד התובע, עו"ד ישראל בלומנטל, הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בגין מעורבותו לכאורה באירוע קטטה בין מספר צעירים שניסו להתגנב למועדון בירושלים ובין מספר מאבטחי המועדון. לכל המאבטחים יוחסו עבירות של תקיפה וחבלה חמורה. בסופו של יום, זוכה בלומנטל לאחר שהתביעה חזרה בה מכתב האישום. בנימוק לחזרה טענה התביעה כי החליטה לחזור בה מהאישום במסגרת בחינה מחודשת של חומר החקירה בתיק, בשקלול עם שיקולי יעילות בהקצאת משאבים, חסכון בזמן שיפוטי, חלקו המצומצם של בלומנטל ביחס ליתר הנאשמים בתיק, הצעתו של בית המשפט במסגרת הליך גישור, וכן לאחר התלבטות לנוכח קיומו של סיכוי סביר להרשעה.
לטענת בלומנטל, המדינה התרשלה בעצם הגשת כתב האישום נגדו, וכי התמשכות ההליך הפלילי גרמה לו נזקים רבים ובכלל זאת עיכבה את יכולתו לגשת אל בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין במשך תקופה ארוכה, עניין שעיכב בפועל את הסמכתו לעריכת דין.
לטענת המדינה, כתב האישום הוגש כדין ולא הייתה כל רשלנות בהגשתו, ולכן אין בתוצאת ההליך או בבחינת העובדות בדיעבד כדי להצביע על רשלנות. לחלופין טענה, אפילו ייקבע שהייתה רשלנות מצדה, אין לחייבה במלוא סכום הפיצויים או בחלקם.
בית המשפט קבע כי אין מחלוקת שעל רשויות התביעה והאכיפה חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, כלפי אלו שנגדם מוגש כתב אישום. לפיכך עבר בית המשפט לבחון האם בנסיבות העניין היה מקום להגשת כתב אישום נגד בלומנטל באופן המפר חובות זהירות אלו.
בית המשפט ציין, כי על מנת לבחון אם הייתה רשלנות בהגשת כתב האישום, יש לבחון אם בנסיבות העניין היו "ראיות מספיקות לאישום" שבגינן יוגש כתב אישום. נקבע, כי על פי הפסיקה כתב אישום יוגש באותם מקרים שבהם משוכנעת התביעה כי קיים סיכוי סביר להרשעה, על-פי בחינה כפולה של חומר הראיות הגולמי והערכת סיכויי ההרשעה על-פיו. כמו כן, יש לבחון האם קיים עניין לציבור בהגשת כתב האישום. בית המשפט דחה את הנימוק שהביאה התביעה לחזרה מכתב האישום, וקבע כי הרושם העולה הוא שהחלטת התביעה נבעה מכך שלא היו לה ראיות על מנת לבסס אישום נגדו ולא היה סיכוי סביר להרשעתו
בייחוד ביחס להוכחת נוכחותו של בלומנטל באירוע.
לדעת בית המשפט, בידי התביעה היו ראיות למכביר שלפיהן בלומנטל לא היה באירוע, לרבות כל הודעות המאבטחים והכחשתו של בלומנטל עצמו. יחד עם זאת, בחרה התביעה להתבסס על הזכרת שמו של בלומנטל ע"י שניים מהמעורבים בקטטה באופן שטחי ביותר, כאשר תובע סביר אמור היה לצפות שישנו ספק רב מאד שהזכרתו באופן זה תעמוד במבחן בית המשפט. לדעת בית המשפט, לא בכדי המליץ השופט שדן בתיק לבטל את האישום.
לדעת בית המשפט, לאור קביעה זו ,לא היה עליו להידרש לשאלה האם היה עניין לציבור בהגשת כתב האישום, אולם ציין כי גם לו היה נקבע כי היה מקום להגשת כתב האישום – ספק אם היה עניין כזה.
אשר להערכת שיעור הפיצוי בגין הרשלנות האמורה, קבע בית המשפט כי ישולמו לתובע 15 אלף שקל בגין שכ"ט סנגוריו, 20 אלף שקל הוצאות משפט ו-80 אלף שקל בגין נזק לא ממוני, בהתבסס על חלוף הזמן מהאירוע ועד להגשת כתב האישום (3 שנים) ועוגמת הנפש הרבה הכרוכה בהעמדה לדין ותחושת הזלזול לה זכה בלומנטל מהתביעה כשניסה להשמיע את טענותיו.
יחד עם זאת, לא ראה בית המשפט לנכון לפסוק לתובע הפסדי השתכרות מעריכת דין, שכן השכר אותו השתכר בתקופה הרלוונטית ממשלחי יד אחרים עלה על השכר שתבע.
