בני זוג שתכננו חופשה בחו"ל הגיעו לנמל התעופה, אולם הבעל לא הורשה לעלות לטיסה מאחר והתברר כי תלוי נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ שבטעות לא בוטל
ביהמ"ש הוציא בשנת 2000 צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד התובע, במסגרת הליך פלילי. בשנת 2004 ביקשו התובע ורעייתו לטוס לחו"ל לחופשה, אולם כשהגיעו לשדה התעופה התברר כי הצו תלוי ועומד ולכן התובע לא הורשה לעלות לטיסה, ורעייתו החליטה גם היא לא לטוס.
בירור שערך התובע במזכירות בית המשפט העלה, כי הצו שהוצא בשנת 2000 בוטל ותחתיו הוצא צו נוסף בשנת 2002, אשר לא בוטל עד שנת 2009, וזאת למרות שכאשר שהגיע לשדה התעופה, הייתה בידי התובע הודעת ביטול לצו - אך גם לאחר הצגתה לא התאפשר לו לעלות לטיסה, ורק ביום שלמחרת התאפשר לבני הזוג לטוס לחופשה.
בני הזוג הגישו בשנת 2011 לבית המשפט לתביעות קטנות בקרית גת תביעה נגד המדינה (הנהלת בתי המשפט), בטענה כי מרגע שנודע לה כי העילה בגינה הוטל הצו חדלה מלהתקיים או בוטלה, היה עליה לוודא כי הצו אכן בוטל, ומשלא עשתה כן היא אחראית לנזקיהם, אותם העריכו בסכום של 38,523 שקל, הכולל את עלות כרטיסי הטיסה החדשים, הפסד ימי חופשה ועוגמת נפש.
המדינה טענה כי התביעה מאופיינת בחוסר תום לב מובהק ובשיהוי רב, שכן הוגשה מס' ימים בטרם חלוף תקופת ההתיישנות ולאחר שחלק מהמסמכים הרלוונטיים אינם עוד בנמצא. עוד טענה, כי לא קיימת הוראה חוקית פוזיטיבית המטילה עליה חובה להודיע על ביטול צווי עיכוב יציאה מן הארץ, וכי רעייתו של התובע לא הייתה מנועה מלעלות על הטיסה המתוכננת ולהמתין לתובע בחו"ל.
השופט אבישי זבולון קבע, כי אכן התביעה הוגשה בשיהוי רב אולם לא הוכח ויתור של מי מטעם התובעים או שינוי מצב לרעה של המדינה, ולכן אין בשיהוי כדי להביא לדחיית התביעה.
לגופו של עניין נקבע, כי הפסיקה הכירה בקיומה של חובת זהירות המוטלת על המדינה בביטול צווי עיכוב יציאה מהארץ לאור יכולתה לצפות את הנזק העלול להיגרם עקב אי ביטולם, ולכן, במקרה הנדון, יש לקבוע כי המדינה אכן הפרה את חובת הזהירות כלפי בני הזוג, שכן היה עליה לוודא את ביטול הצו ועדכון משטרת הגבולות.
באשר לנזק, חלק השופט על טענות המדינה לפיהן בנסיבות העניין מדובר בנזק מזערי וזניח וקבע כי מניעת אדם מלעלות לטיסה אשר תוכננה מראש, יש בה כדי לגרום לאדם מן היישוב עוגמת נפש של ממש עקב ביטול או שינוי תוכניותיו, ועקב ההשפלה שנגרמה לו בזמן העיכוב עצמו ובעקבות הצורך להסביר לאחרים את שקרה.
עוד נקבע, כי אין לקבל את הטענה לפיה יכלה אשת התובע לטוס ומשבחרה שלא לעשות כן, היא אינה זכאית לפיצוי, שכן מדובר בחופשה זוגית קצרה ולא ניתן לצאת כנגד החלטת אשת התובע שלא לצאת ללא בעלה, מה גם שבני הזוג לא ידעו מתי, אם בכלל, יוכל להצטרף אליה.
בהתחשב בעלות כרטיסי הטיסה החלופיים, עלות חבילת הנופש והעובדה כי התובעים הצטרפו לקבוצת התיור עימה תכננו לצאת לנופש כעבור יומיים, נפסק כי על המדינה לשלם להם 2,000 שקל בגין הפסד שני ימי חופשה, 2,200 שקל בגין עלות הזמנת שני כרטיסי טיסה חלופיים והוצאות נלוות, ו-3,000 שקל בגין עוגמת נפש - ובסך הכל 7,200 שקל.
