אך נפתח פתח לעשות כן, ולהעלות את שכר הטרחה מ-13% ל-15.08% - משום שהדבר אינו נשלל ע"י תקנות סדר הדין האזרחי ואף מתחייב מעקרונות יסוד; אולם לאור הלכת ביהמ"ש העליון שיתכן ושללה זאת במשתמע – נקבע כי יש להחמיר ולהימנע מכך
בית המשפט המחוזי דן בשאלה האם ניתן לפסוק לנפגע בתביעה לפיצוי תאונות דרכים שכר טרחת עו"ד הכולל רכיב מע"מ. נקבע, כי הדבר אינו נשלל ע"י תקנות סדר הדין האזרחי ומתחייב מעקרונות יסוד, אולם לאור הלכת ביהמ"ש העליון שיתכן ושללה זאת במשתמע, יש להחמיר ולהימנע מכך.
בית משפט השלום פסק למשיבים פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים. לסכום הפיצויים הוסיף בית המשפט קמא שכ"ט עו"ד בסך 13% מסך הפיצוי, שהוא הסכום המקסימלי אותו ניתן לפסוק בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין, ומע"מ. הערעור דנן נסב סביב השאלה האם פעל בית המשפט קמא כשורה כשפסק תשלום מע"מ כרכיב נפרד לשכר הטרחה שנקבע, והאם ניתן לחילופין לפסוק לנפגע בתביעת פלת"ד שכר טרחת עו"ד הכולל כבר בתוכו את רכיב המע"מ, כך שבפועל ייקבע שכר טרחה בסכום של 15.08%.
תקנה 512(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כך: "קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לעניין שכר טרחת עורך דין והן לעניין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל", כאשר תקנה 512(ג) קובעת כי כאשר נפסק שכר טרחת עו"ד לפי תקנת משנה (א) – "לא ייפסק ולא ייווסף לסכום שנקבע, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף הנגזר מן הסכום שנקבע". בפסק הדין בעניין בוקעאי (ע"א 3099/11 בוקעאי בלאל נ' חדווה אביטל ואח'), פירש בית המשפט העליון תקנה זו וקבע כי תקנה 512(ג) לא מאפשרת להוסיף לשכר הטרחה את סכום המע"מ כסכום נפרד.
לאחר מתן פסק הדין בעניין בוקעאי, דן בית המשפט המחוזי בעניין ראבי, בו נידונה סוגיה שלא נידונה בפסק הדין בוקעאי, והיא האם בהקשר של תביעות פלת"ד, רשאי בית המשפט לפסוק לנפגע שזכה בדין שכר טרחה כסכום הכולל את רכיב המע"מ (השקול ל-15.08% מסכום הפיצויים).
תחילה סבר בית המשפט המחוזי כי בהלכת בוקעאי אין כדי למנוע פסיקת שכ"ט כולל באופן זה, על פי שיקול דעתו בית המשפט, אולם לאחר עיון נוסף ובהתחשב באופן בו נהגו בתי משפט השלום בעניין – סבר בית המשפט המחוזי כי אפשר שבית המשפט העליון דחה בפסק הדין בוקעאי פרקטיקה זו במשתמע, ולפיכך חזר בו מעמדתו בעניין ראבי. לאור האמור ביקש בית המשפט במקרה דנן להביע עמדתו בסוגיה זו.
בית המשפט קבע, כי לעמדתו, במסגרת פסיקת שכר טרחה לנפגע על פי תקנה 512(א), אין מניעה לזכותו בשכר טרחה הכולל את רכיב המע"מ ששילם לעורך דינו, וזאת ממספר טעמים.
ראשית, סבר בית המשפט כי במישור היחסים שבין בית המשפט והנפגע בו עוסקות תקנות סדר הדין האזרחי - הנתון הכולל שיש להביא בחשבון הוא שכר הטרחה הכולל שהוציא הנפגע מכיסו, הכולל את רכיב המע"מ, כאשר בתביעות פלת"ד מדובר ב-15.08% מסכום הפיצויים.
שנית, נקבע כי פסיקת שכר טרחה בשיעור כולל של 15.08% מסכום הפיצויים נובעת אף מנוסחה הקודם של תקנה 512(ג) וכן מדברי ההסבר לתיקונה, אשר העלו שלושה טעמים שבגינם נדרש התיקון. לדעת בית המשפט, מאחר שנפסק סכום כולל אין הנפגע צריך להוציא חשבונית למבטחת, ולא צפויות בעניין זה התדיינויות סרק כפי שחשש המחוקק. כמו כן, בנוגע לקושי שהתעורר בפסיקת מע"מ כאשר המדינה היא הצד הזוכה, קבע בית המשפט כי הנפגעים בתביעות בתחום הפלת"ד הם אנשים פרטיים ולא המדינה ולפיכך גם קושי זה נפתר.
שלישית, בית המשפט סבר כי פסיקת שכר טרחה בשיעור הכולל את רכיב המע"מ מעוגנת בסמכותו הכללית להושיט סעד על פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט, אשר כסמכות המעוגנת בחקיקה ראשית לא ניתן לשללה בחקיקת משנה, ובפרט בתקנות סדר הדין האזרחי. כמו כן, הדבר מגשים לדעת בית המשפט את עקרון היסוד של פסיקת הוצאות ריאליות בכפוף לבחינת סבירותן, מידתיותן והכרחיותן.
לבסוף, תמיכה נוספת לעמדתו מצא בית המשפט בנוסחה של תקנה 512(א) המסמיכה את בית המשפט לפסוק שכר טרחה והוצאות משפט "כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל", כאשר תקנה 512(ג) מסייגת הוספת סכום נוסף של מע"מ לסכום הכולל. לאור האמור, הגיע בית המשפט למסקנה כי תקנות סדר הדין האזרחי לא ביקשו לשלול את כוחו של בית המשפט לפסוק לנפגע שכר טרחה הכולל את רכיב המע"מ, וכי הדבר מתחייב מעקרונות יסוד ומקיים את כל הטעמים שעמדו ביסוד תיקונה של תקנה 512(ג).
לאור מסקנה זו קבע בית המשפט, כי החלטתו של בית המשפט קמא לפסוק שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ מפרה את תקנה 512(ג) ואת הלכת בוקעאי, ולפיכך יש להעמיד את סכום שכר הטרחה ע"ס 13% מסכום הפיצוי בלבד.
באשר לאפשרות לפסוק סכום כולל בסך 15.08%, עמד בית המשפט על הגישה לפיה מאחר ובהלכת בוקעאי נזכרה אפשרות זו ומחוקק המשנה התבקש לתת דעתו על הסוגיה – ניתן להניח שהאפשרות נשללה ולו במשתמע, ועל כן יש להחמיר ולהימנע מתיקונו של פסק הדין של בית המשפט קמא ע"י פסיקת סכום כולל כאמור.
(ע"א 10246-09-11).
