ביהמ"ש: כדי להשתחרר מההתחייבות שניתנה לחברה, היה על משרד הביטחון להראות כי הוא חזר בו מהבטחתו בשל אינטרס ציבורי שמקורו באילוצים תקציביים, משפטיים או אחרים
הבטחה שלטונית גם היא הבטחה. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית תביעה של החברה הקבלנית אפי מגל בניה ופתוח, שזכתה במכרז של משרד הביטחון לביצוע עבודות בקו התפר, לקבלת פיצוי בגין הפרת הבטחה שלטונית. נקבע כי משרד הביטחון הפר הבטחה שלטונית בכך שלא מסר לחברה עבודות בהיקף עליו התחייב.
החברה הקבלנית, שעיקר פעילותה מתרכזת בעבודות תשתית, פיתוח ובנייה, זכתה בשני מכרזים של משרד הביטחון לעבודות לאורך קו התפר. לטענתה, סוכם כי היא תבצע את העבודות או חלק מהן באזורים מוגדרים לאורך קו התפר, ובמקביל היא הסכימה להיות "בכוננות" לכל קריאת עבודה מצד משרד הביטחון, על כל המשתמע מכך, בכל רגע נתון בתקופת ההתקשרות, ואף הובטחו לה עבודות נוספות.
בהמשך להסכמה זו, טענה החברה, התחייב משרד הביטחון שלא ליתן ולהוציא הזמנות עבודה נוספות לקבלנים אחרים, אלא במידה והקבלנית לא תעמוד בדרישות החוזה.
החברה טענה, כי שלושה חודשים טרם תום תקופת החוזים, ניהל מנהלה שיחות טלפוניות עם ראש מנהלת מרחב קו התפר, והובטח לו כי עבודות מסוימות שהובטחו לה, לטענתה, לכשיוצאו אל הפועל, יוגשו לוועדת החריגים של משרד הביטחון על מנת להכשיר את מסירתן, כמובטח, לחברה. עם זאת, הדבר לא נעשה והעבודות נמסרו לקבלנים אחרים. לפיכך, הקבלנית טענה כי משרד הביטחון, המהווה רשות מנהלית, פעל בניגוד לחוזה שהוא עצמו ניסח, ואף התנער מההסכמות שהועלו על כתב. החברה טענה כי בשל הפרת ההבטחה השלטונית שניתנה לה ע"י משרד הביטחון, נגרמו לה נזקים רבים.
לטענת משרד הביטחון, הוא מעולם לא התחייב כלפי החברה במסגרת חוזה מחייב למסור לה עבודות שלא זכתה בהן, וכי על אף חילופי דברים שהתקיימו בין נציגיו ובין החברה, אלה לא השתכללו לכדי חוזה מחייב, ולא ניתנה לחברה כל הבטחה שלטונית.
כן נטען כי לכל הקבלנים שניגשו למכרז הובהר כי משרד הביטחון שומר לעצמו את הזכות להוציא הזמנות עבודה נוספות אצל קבלנים נוספים בגזרה שבה זכו, וכי לחברה במקרה זה לא תהיה בלעדיות על ביצוע עבודות אלה, גם אם זכתה במכרז באותה גזרה.
בית המשפט קבע, מפי השופט י' שפירא, כי לפי הפסיקה התנאים לחיובה של הרשות המנהלית מכוח הבטחה הם, כי ההבטחה ניתנה על ידי מי שמוסמך לתיתה מתוך כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב, ומקבל ההבטחה קיבל אותה ככזו. בכוחו של נותן ההבטחה לקיים את הבטחתו, ובנוסף לרשות אין סיבה מוצדקת לסטות ממנה. ההבטחה חייבת להיות חוקית, מפורשת, חד משמעית וברורה.
בית המשפט בחן את ההסכמים שנחתמו בין החברה לבין משרד הביטחון וקבע כי משרד הביטחון יכול היה להכניס קבלנים נוספים לגזרת "קבלן זוכה" רק במידה והקבלן הזוכה לא עמד בדרישות או שצרכי המשרד הם מעבר לנדרש מהקבלן הזוכה.
כדי להשתחרר מההתחייבות שניתנה לחברה, היה על משרד הביטחון להראות כי הוא חזר בו מהבטחתו בשל אינטרס ציבורי שמקורו באילוצים תקציביים, משפטיים או אחרים, אלא שבמקרה דנן העבודות נשוא המחלוקת בוצעו על ידי קבלן אחר. נקבע כי לאור העובדה שכל הנתונים במועד מתן ההתחייבות היו ידועים למשרד הביטחון ולא נשתנה דבר בשלב מאוחר יותר, הרי שלא נוצר כל צידוק חוקי או אינטרס ציבורי לבטל את ההבטחה. לפיכך, בית המשפט קבע כי על משרד הביטחון היה לקיים ההבטחה להעביר את אותן עבודות לחברה, אף שלא זכתה במכרז ישיר לביצוען.
ביהמ"ש דחה את התביעה ביחס לנזקים הספציפיים מאחר ואלו לא הוכחו כלל. עם זאת, לאור הפרת ההבטחה פסק לטובת החברה פיצוי בסכום גלובלי של 180 אלף שקל בגין אי קבלת העבודות שהובטחו לה.
(ת"א 21055-04-11).
