ביהמ"ש דחה תביעה להכרזה על הסדר כובל באשר להסכמי טיפול ותחזוקה לרכבי ליסינג שמתבצעים במוסכים המורשים מטעם יבואנית הרכב UMI; "אלו הסכמים מקבילים ולא צולבים"
בית המשפט המחוזי קבע כי ההתקשרות בין יבואנית הרכב יוניברסל מוטורס (UMI) למוסכי שירות, לפיה יבוצעו לרכבי ליסינג טיפולי תחזוקה מטעמה לרבות התקנת חלפים שיובאו על ידה – אינה מהווה הסדר כובל עפ"י חוק ההגבלים העסקיים. נקבע, כי הדבר לגיטימי ולא הגביל את שיקול דעתם של המוסכים.
התובעת, חברת אוטוליין, הינה חברה פרטית העוסקת בייבוא, שיווק ומכירה של מוצרי תעבורה לכלי רכב. הנתבעת, חברת UMI, מייבאת ומשווקת את מותגי הרכב איסוזו, שברולט, ביואיק וקדילק, וכן עוסקת במכירת חלקי חילוף ואביזרים ובמתן שירותי מוסך לאותם כלי רכב.
בואו של הליסינג לעולם
בסוף שנות ה-90, עם הפיכתן של חברות ההשכרה והליסינג לשחקניות מרכזיות בשוק הרכב בישראל, החלו יבואני הרכב ובהם גם UMI להציע לחברות אלו הסכמים לתחזוקת הרכב לאחר הקנייה, לפיהם יסופקו שירותי טיפולים, תיקונים ותחזוקה שוטפים לרכב, כולל התחייבות לחלפים מקוריים שהיא מספקת, וזאת במסלולי תחזוקה שונים - מסלול שבר בו התשלום נעשה פר-תיקון, ומסלול גלובאלי במסגרתו התחייבה UMI לבצע על חשבונה את כל הטיפולים והתיקונים ברכב בתקופת ההסכם. לצורך כך התקשרה UMI עם מוסכי שירות בהסכמי הרשאה, לפיהם הטיפולים לרכבים בהתאם להסכמי התחזוקה ייעשו באמצעותם.
בעקבות תלונות לרשות ההגבלים העסקיים, בהן נטען כי בהסכמי ההרשאה כובלים יבואני הרכב את המוסכים המורשים ב"הסדר כובל" בלתי חוקי, בחן הממונה על ההגבלים את שוק השירות לרכב וקבע כי התקיימה פגיעה בתחרות שמקורה בשורה של פרקטיקות בהן נקטו יבואני הרכב. בעקבות מסקנות הממונה, הגיעו הממונה, UMI ויבואני רכב אחרים להסכמות המסדירות את הפעילות בשוק הנידון, ומטרתן למגר את הכבילות שכפו יבואני הרכב ולהגביר את התחרות בענף. הסכמות אלו קיבלו תוקף של צו מוסכם למשך 5 שנים ע"י בית הדין להגבלים עסקיים.
לטענת אוטוליין, הפרה UMI את הוראות הצו המוסכם בכל שנות תוקפו ואת הוראות חוק ההגבלים העסקיים, בכך שכפתה הסדרי בלעדיות בלתי חוקיים על המוסכים המורשים. נטען, כי UMI נקטה באמצעים שונים על מנת לכבול את המוסכים המורשים לרכוש רק ממנה חלפים עבור רכבים המטופלים בהסכמי תחזוקה, וכך חסמה למעלה מ-30% משוק הטיפול ברכב בפני אוטוליין וספקי חלפים אחרים. לאור האמור, תבעה אוטוליין פיצוי מ-UMI בגין אובדן רווחים והפרת החוק והצו המוסכם.
מנגד טענה UMI, כי היא לא הפרה את הוראות החוק והצו המוסכם, וכי היא לא כפתה על איש להתקשר עימה בהסכם כלשהו ולא חסמה את אוטוליין מלהתחרות בה. עוד נטען כי מערכת היחסים בינה לבין המוסכים המורשים היא מערכת יחסים בין קבלן ראשי לקבלן משנה, ולפיכך אין מדובר בהסדר כובל.
ארבעה יסודות מצטברים להסדר כובל
בית המשפט קבע, מפי השופט י' שינמן, כי ההגדרה הכללית להסדר כובל לפי סעיף 2(א) לחוק ההגבלים העסקיים קובעת ארבעה יסודות מצטברים, אשר הצדדים נחלקו לגבי התקיימותם של השניים האחרונים: קיומו של הסדר, זהותם של הצדדים להסדר, יסוד ההגבלה ויסוד הפוטנציאל לפגיעה בתחרות.
בנוגע ליסוד ההגבלה נקבע הוא לא התקיים בהסכמי ההרשאה בין UMI למוסכים – הן במסלול התיקון הגלובאלי והן במסלול השבר הפרטני, ולפיכך אין מדובר בהסכם כובל לפי סעיף 2(א) לחוק. הנימוק היה, כי ההתקשרות מול UMI בהסכם תחזוקה נעשית לפי בחירת הלקוח בהתאם למבוקש על ידו ומרצונו החופשי, שכן בעת רכישת הרכב אין הוא מחויב להתקשר בהסכם תחזוקה והוא יכול להסתפק באחריות הכללית שניתנת לרכב חדש.
עוד קבע ביהמ"ש, כי הסכם ההרשאה אמנם קבע כי על המוסך המורשה להשתמש במוצרי תעבורה שסופקו לו על ידי UMI, אולם הדבר נכון רק למצב בו המוסך המורשה מבצע תיקונים במסגרת הסכמי התחזוקה, ולפיכך ייתכן מקרה בו לדוגמא לא יהא לבעל הרכב הסכם תחזוקה כלל, שאז הסכם ההרשאה לא יחול והמוסך יהא חופשי להשתמש בחלפים כראות עיניו.
לאור האמור, קבע בית המשפט כי הדרישה לכך שהחלפים יהיו חלפי מקור של היבואן במסגרת הסכמי ההרשאה הייתה התניה לגיטימית, וכי הסעיפים הרלבנטים בהסכם אינם מגבילים את שיקול הדעת של המוסך. בנוסף נקבע, כי גם אם קיימת הגבלה כלשהי זו אינה עולה לכדי כבילה, שכן היא מתבקשת ממערכת ההסכמים ההגיונית שנכרתה בין UMI לבעלי הרכבים ובין UMI למוסכים, שעפ"י בית המשפט, מהווים הסכמים מקבילים ולא צולבים.
כאמור, ממכלול הנימוקים שלעיל קבע בית המשפט כי לא התקיים יסוד ההגבלה ולפיכך נשלל קיומו של הסדר כובל בהתאם לסעיף 2(א) לחוק ההגבלים. מעבר לצורך קבע בית המשפט כי לא התקיים גם היסוד הרביעי בהגדרת ההסדר בסעיף – יסוד הפגיעה בתחרות.
(ת"א 13427-02-10)
