בית המשפט המחוזי דחה ערעור של עורכת דין שהורשעה בבית הדין הארצי המשמעתי בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין
ועד מחוז ת"א של לשכת עורכי הדין הגיש קובלנה כנגד עורכת דין בעניין התנהלותה כלפי קונים בעסקת מכירת דירה. נטען כי במהלך פגישה בין המוכרת אותה ייצגה עורכת הדין לבין הקונים שייוצגו ע"י עו"ד אחר - הוחתמו הקונים על מסמך משפטי ללא נוכחות עורך דינם. המסמך כלל אישור תנאים מסוימים ונחתם לאחר שנאמר לקונים על ידה, שהם לא יקבלו חזקה בדירה אם לא יחתמו עליו.
עורכת הדין הורשעה בבית הדין המשמעתי המחוזי בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, על פי חוק לשכת עורכי הדין. היא זוכתה מעבירות של פנייה לצד שכנגד מיוצג ונקיטת לשון איום, ונגזר עליה עונש של 12 חודשי השעיה על תנאי למשך 3 שנים, וכן קנס על סך 6,000 שקל.
ערעור הוועד המחוזי של הלשכה נסב על קולת העונש כשנטען כי היה מקום לגזור עליה עונש של השעיה לתקופה משמעותית. הערעור של עורכת הדין נסב הן על הרשעתה והן על חומרת העונש.
בית הדין הארצי סבר, כי מסכת העובדות כפי שהוכחה בפני בית הדין המחוזי מקימה לכאורה בסיס להרשעה על עבירות הסל שבכתב האישום. ביה"ד הוסיף, כי בית הדין המחוזי לא פירט את נימוקי ההרשעה בשתי עבירות הסל בהן הורשעה המערערת, ונראה שסבר שאותה מערכת התנהגותית מקימה עבירה על שתי הוראות החוק. נקבע, כי "דומה שעניין זה אינו מובן מאליו והיה מקום לעשות את ההבהרות המתבקשות על מנת לאפשר לרדת לסוף דעתו של בית הדין", ולפיכך בוטל עונש הקנס שהושת על המערערת - אך עונש ההשעיה על תנאי נשאר בתוקפו.
לטענת עורכת הדין, עניין עבירת הסל הוא העומד בלב לבו של הערעור. לטענתה, בית הדין הארצי טעה באשר לא דן בכל טענותיה שפורטו והוכחו, כשל במשוא פנים וטעה במסקנותיו ובפסק דינו, שלא היה לו על מה להתבסס – ומכאן הערעור לבימה"ש המחוזי.
בית המשפט המחוזי ירושלים קבע, מפי השופט י' שפירא, כי אין הוא מתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו בבית הדין. ביהמ"ש ציין כי ממכלול הראיות עלה, שבית הדין הארצי לא התעלם בשלב הכרעת הדין מטענותיה של הנאשמת כנגד האישומים בעבירות המסגרת לעומת העבירות הפרטיקולאריות. זאת, שכן הוא התייחס מפורשות אף לעבירות המסגרת שהואשמה בהן בשל התנהגות שאינה הולמת ופגיעה בכבוד המקצוע בציינו, כי נוכחותו של עורך דין באירוע שיש לו משמעות משפטית, לעיתים קרדינאלית, יש בה בעיני המתבונן מן הצד מרכיב של הרתעה, איום וכיוצ"ב, גם אם עורך הדין עצמו אינו מתכוון לכך ואף מתנהל על מנת להסיר כל חשש.
לכן, נקבע, גם אם המסמך שהכינה המערערת משקף נכונה את המציאות ואינו אלא בגדר הבהרת עמדות משפטיות כלפי הצד שכנגד בלי להכשיל אותו באופן ממשי בהתחייבות משפטית כלשהי, לא היה זה מן הראוי לנהוג כך ולו נוכח יצירת הנראות של עיוות וחוסר איזון לרעת הצד הבלתי מיוצג.
לפיכך, התנהגותה של המשיבה לא הלמה את מקצוע עריכת הדין על פי הנורמות המקובלות של המקצוע, וממילא היה בה גם כדי לפגוע בכבוד המקצוע עד כדי חציית הקו המפריד בין התנהגות לא נאותה לעבירת משמעת. לאור האמור, אכן לא היה מקום להרחיב את הדיון בעניין המתלוננים, והדבר לא היה נחוץ לצורך ההכרעה.
עוד נקבע, כי טענת המערערת בדבר טעויות בית הדין וטענת משוא פנים אין לה בסיס, זאת על אחת כמה וכמה כאשר בית הדין הארצי בדק את הטענות ומצא מקום להקל בעונש.
לפיכך נקבע, כי בית הדין הארצי נתן דעתו לטיעוני הצדדים ואין מקום להתערבות בקביעותיו ובמסקנותיו לעניין הכרעת הדין, ואף לא להתערב בעונש שנקבע. הערעורים נדחו. (עמל"ע 45952-12-11, עמל"ע 43002-03-12).
