התקבל ערעור מינהל מקרקעי ישראל ונקבע, כי בין הצדדים נוצרה התקשרות חדשה מכוחה הסכים המינהל לשינוי בתמורה לתשלום תוספת דמי ההיתר
החברה הכלכלית לפיתוח קרית אתא זכתה במכרז שפרסם מינהל מקרקעי ישראל לבניית 54 יחידות דיור מוגן. בין הצדדים נחתם חוזה פיתוח, והחברה הכלכלית הגישה בקשה לשינוי תב"ע להגדלת כמות יחידות הדיור שייבנו ולתוספת שתי קומות לבניין. המינהל התנה את הסכמתו לחתימה בתשלום הפרש דמי ההיתר הנובעים מעליית ערך המגרש בשל אישור התוכנית.
לבקשת החברה הכלכלית, הסכים המינהל לחרוג ממנהגו ולהסתפק בהתחייבות לתשלום, ולפיכך חתמה החברה הכלכלית על התחייבות לתשלום דמי ההיתר, שיוערכו ע"י השמאי הממשלתי. עם זאת, בבוא העת לשלם את דמי ההיתר, סירבה החברה הכלכלית לשלמם. לאור האמור הגיש המינהל תביעה לבית משפט השלום כנגד החברה הכלכלית בעילה חוזית ועפ"י עקרונות המכרז ועשיית עושר ולא במשפט. מנגד טענה החברה הכלכלית כי התחייבותה ניתנה "בכפוף לכל דין" ועל כן על המינהל להראות מקור משפטי שמחייב אותה בתשלום דמי ההיתר.
בית המשפט קמא דחה את תביעת המינהל וקבע כי התחייבותה של החברה הכלכלית סויגה והמינהל לא הצליח להצביע על דין שיסמיך אותו לחייב את החברה בדמי היתר. מנגד, עמד בית המשפט על התנהלותם של הצדדים וקבע כי נראה שהחברה הכלכלית פעלה בחוסר תום לב כאשר בחרה לחתום על ההתחייבות ולהשתמש בביטוי כוללני "בכפוף לכל דין".
ביהמ"ש לא קיבל גם את טענתו של המינהל לפיה קמה זכאותו לגבות דמי היתר מנוהליו הפנימיים, מאחר ואלו מחייבים את המינהל בלבד. עוד נקבע כי יש לפרש את חוזה הפיתוח בניגוד לכוונת עורכו, קרי המינהל, וכי לא עומדת למינהל עילה מכוח עקרונות עשיית עושר ולא במשפט. כמו כן, ביסס בית המשפט את דעתו על פסק דין הוד אביב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, בו נקבע כי סמכות המינהל לאשר תוכניות אינה כוללת זכות לגבות תשלומים נוספים מהמתכנן כתנאי למתן האישור. מכאן הערעור למחוזי.
לטענת המינהל, זכותו לדרוש את דמי ההיתר נובעת מההתחייבות שניתנה לו ע"י החברה הכלכלית, והן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בנוסף נטען כי החברה הכלכלית לא ניצלה את זכות ההשגה שניתנה לה על ידי המינהל מספר פעמים, ולכן הפכה הקביעה השמאית לסופית. מנגד טענה החברה כי אין למינהל זכות שבדין לגבות תשלום בגין הפרשי קרקע עקב הגדלת מספר יחידות הדיור בלבד, שכן שטח הקרקע עצמו לא הוגדל. עוד נטען כי התחייבותה לתשלום הותנתה בכך שעל פי דין קיימת חבות לתשלום הפרשי ערך הקרקע, ועמדת המינהל ורצונו להימנע מבירור הטלת החבות על פי דין, אינה הגונה ואינה מתיישבת היותו רשות ציבורית.
הערעור לביהמ"ש המחוזי
השופטת ש' שטמר קבעה, כי המינהל "נפל בפח" שנטמן לו בנוסח ההתחייבות, שכן אילו היה שם לב לנוסח היה ודאי מסרב לתת את ההיתר. כוונתו הייתה שההתחייבות תהווה מקור משפטי לחיוב בדמי ההיתר, בנוסף להסכם הפיתוח, ואם יתברר שהדין אינו מתיר למינהל לגבות את התשלום - ההתחייבות לא תהיה בעלת תוקף. זאת, להבדיל ממצב בו על המינהל להוכיח מקור חוקי חיצוני להתחייבות.
נקבע, כי על פי נוסח המכרז, הסכם הפיתוח והנסיבות, ניתן ללמוד שעם שינוי התב"ע באופן מהותי, כפי שאירע במקרה דנן, קמה למינהל זכות למנוע המשך ההתקשרות, אלא אם היא מבוצעת על פי הסכם הפיתוח, שכן הדבר מהווה הפרת חוזה. לחילופין, נקבע כי ניתן לראות בשינוי הרחב בהסכם כאפשרות ליצירת התקשרות חוזית חדשה בין המינהל לחברה, ולפיכך עמדה למינהל הזכות להתנות את הסכמתו לשינוי בקבלת הפרש דמי ההיתר הנובעים ממנו.
זכות זו, קבע בית המשפט, נובעת מעקרונות דיני החוזים, ותקפה אף אם לא נכתב בהסכם מפורשות כי עם שינוי התנאים רשאי המינהל לדרוש תמורה נוספת. נקבע כי הדרישה לתשלום ההפרשים לא היתה תנאי שרירותי שנוצר מתוך מטרה להוציא כספים מהחברה הכלכלית ללא הצדקה, אלא באה על רקע של ניתוח המצב החדש העולה מתוך שינוי ההסכם המקורי בין הצדדים, אשר לו השפעה על הזכויות ומחיר הקרקע. לאור האמור, נקבע כי התחייבות החברה לתשלום דמי ההיתר השלימה את ההתקשרות החדשה בין הצדדים ויצרה מעין נספח להסכם הפיתוח, לפיה המינהל מסכים להגדלת יחידות הדיור כנגד תשלום דמי ההיתר על פי הערכת השמאי הממשלתי.
לאור האמור, נקבע כי החברה חייבת בתשלום דמי ההיתר, שייקבעו ע"י בימ"ש השלום אליו יוחזר התיק. (ע"א 34306-10-10)
