בית משפט לתביעות קטנות קיבל את טענתו של עורך הדין, שטען כי הותקף על ידי שני אנשים בבניין המשרדים של פייסבוק בזמן שניסה להמציא כתב עתירה לבג"ץ למשרדיה. הפיצוי שנפסק לו – 3000 שקל בלבד
בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את תביעתו של עורך דין נגד חברת "פייסבוק ישראל" וקבע כי יש לקבל את גרסתו אודות מהלך אירוע התקיפה, במסגרתו אחזו בו שני אנשים ודחפו את העתירה לתיקו בכוח. בית המשפט ציין כי גם אם מדובר בעובדי חברת הניהול של הבניין כפי שטענה פייסבוק - לא יעלה על הדעת שהם פעלו על דעת עצמם למנוע את מסירת המעטפה והוראה כזו יכולה הייתה להינתן רק על ידי גורמים מטעם החברה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע, הוא עורך דין המייצג לקוחות בהליכים שונים נגד פייסבוק ובין היתר הגיש עתירה לבג"ץ במסגרתה ביקש לחייב את רשם החברות לרשום את פייסבוק כחברה זרה הפועלת בישראל. מאחר שלטענתו הנתבעת, חברת פייסבוק ישראל, מהווה את שלוחתה של פייסבוק העולמית בארץ, ביקש התובע למסור לה את העתירה האמורה, אולם לאחר שפנה למשרד עורכי הדין המייצג את פייסבוק ישראל נמסר לו כי המשרד אינו מוסמך לקבל כתבי בי דין שהיא אינה צד להם.
לפיכך, שוחח התובע טלפונית עם עוזרת מנכ"לית הנתבעת ועם ראש מערך האבטחה של החברה והבהיר להם כי בכוונתו להמציא לנתבעת את העתירה. עם הגעת התובע לבניין בו שוכנים משרדי הנתבעת ברחוב רוטשילד בתל אביב נפגש עם ראש מערך האבטחה בלובי הבניין, אך מאחר שהאחרון לא קיבל את אישור החברה לקבלת העתירה התקשר התובע אל בא כוח הנתבעת, אשר מסר לו לטענתו שיניח את כתב העתירה על דלפק הקבלה בלובי הבניין.
לטענת התובע, כשהניח את המעטפה על הדלפק ופנה לצאת מהבניין, שני נציגי הנתבעת נטלו את המעטפה ודלקו אחריו, תוך שהם צועקים לעברו "קח את האשפה שלך מכאן", וכשיצא מהבניין ועמד על המדרכה הסמוכה אחזו אותו השניים בידו, פתחו את תיקו בכוח ודחפו לתוכו את המעטפה ובה כתב העתירה ואף דחפו אותו תוך הפעלת אלימות. בתגובה, הרים התובע את המעטפה שנפלה מתיקו וזרק אותה לעבר פתח בניין, אז הרימו אותה נציגי הנתבעת וזרקו אותה מעל לראשו אל תוך מכולת אשפה שעמדה בסמוך. בהמשך לכך, שלח התובע הודעת טקסט למנכ"לית הנתבעת, לעוזרת האישית שלה ולבא כוח הנתבעת בצירוף צילום כתב העתירה הזרוק במכולת האשפה ומחה על ההתנהלות כלפיו, אך הנתבעת לא השיבה להודעה האמורה. נוכח האמור, הגיש התובע את התביעה, בה עתר לחייב את הנתבעת לפצותו בגין תקיפה ולשון הרע.
הנתבעת מצדה, טענה כי יש לסלק את התביעה כנגדה על הסף מחמת היעדר יריבות או היעדר עילה, מאחר ש"נציגי הנתבעת" כפי שמצוינים בכתב התביעה אינם נציגיה או מועסקים על ידה ואינם שלוחיה או כפופים לה, כי אם עובדים של חברת הניהול הפועלת בבניין המשרדים בו שוכנים משרדי הנתבעת. עוד הכחישה הנתבעת את מרבית הנטען בכתב התביעה וציינה כי ההליכים בהם מייצג התובע מנוהלים כנגד החברות הזרות פייסבוק העולמית ופייסבוק אירלנד, וכי היא עצמה מוחזקת בעקיפין על ידי פייסבוק העולמית אך אינה שלוחתה כך שאינה מוסמכת לקבל כתבי טענות עבור החברות הזרות. עוד נטען כי גם בשיחת הטלפון שהתקיימה בין התובע לבא כוח הנתבעת הובהר לתובע כי לא ניתן להמציא לנתבעת כתבי בי-דין עבור החברות הזרות כך שאין מקום לביצוע מסירה פיזית של כתב העתירה, אך הצדדים לא הגיעו להסכמה ולכן נמסר לתובע שיפעל כהבנתו.
השופטת סיגל דומניץ-סומך קיבלה את התביעה והבהירה כי אין צורך להכריע במקרה זה בשאלה המשפטית האם ניתן לבצע מסירה של כתבי טענות הממוענים לחברת פייסבוק העולמית באמצעות הנתבעת, שכן מדברי כל העדים עלה כי אין מחלוקת שהנתבעת מסרבת לקבל ולאשר מסירות של עתירות וכתבי בי דין אשר היא לא בעלת דין בהם, ואין היא מוסמכת לאשר את קבלתם.
בכל הנוגע לתיאור התנהלות עובדי חברת הניהול הנטענים, מצא בית המשפט את עדותו של התובע אמינה וקוהרנטית ולא התרשם כי הוא ניסה להאדיר או להפריז בתיאור ההתנהלות כלפיו. בנוסף, הנתבעת לא הביאה כל ראיה שהיה בה כדי לסתור את גרסת התובע בכל הנוגע להתנהלות זו, לרבות עדותו של מנהל מערך האבטחה האמור שלא זומן.
בכל הנוגע לזהותם של שני העובדים, קבע בית המשפט כי מתיאור התובע ומטענות הנתבעת עולה כי השניים אשר ביצעו את הפעולות המתוארות עובדים בבניין בו מצויים משרדי הנתבעת ויצאו מתוכו עת ביצעו את המעשים המתוארים. לפיכך, אם אכן מדובר בעובדים של חברת הניהול של הבניין כטענת הנתבעת, ברי הוא, שמדובר בעובדים של חברה הנותנת שירותים לחברות אשר משרדיהן שוכנים בבניין, שכרה משולם על ידי חברות אלה וסביר להניח שגם ההוראות והנחיות הניהול ניתנות על ידן.
בית המשפט ציין כי ההיגיון והשכל הישר נותנים כי אין זה מדרכם של עובדי חברת ניהול בבניין משרדים לפתוח מעטפות הממוענות לדיירי הבניין או להחליט על דעתם אם ניתן לקבלן או להשיבן למוסר מכל סיבה שהיא. לפיכך, העובדה שעובדי חברת הניהול פעלו כפי שפעלו, באופן שאינו תואם התנהלות רגילה של עובדי חברת ניהול - היא הנותנת שמעשים אלה בוצעו לפי הוראה שניתנה ומתוך מניע לקדם את עניינו של נותן ההוראה.
בית המשפט ציין כי היה מצופה מהנתבעת, כי תביא ראיות לכך שלא היה לה יד בדבר או קשר לאנשים אשר ביצעו את המעשים הנטענים, אלא שהיא נמנעה מלהביא ראיות כאלה למרות שלא הייתה מניעה שתביאן. הימנעות זו, לדברי בית המשפט, פועלת לחובת הנתבעת ומחזקת את גרסת התובע לפיה האנשים שביצעו את המעשים הנטענים פעלו מטעם הנתבעת.
במישור המשפטי, קבע בית המשפט כי מתיאור מעשיהם של עובדי חברת הניהול הנטענים עולה כי התנהלותם, תוך שהם אוחזים בזרועו של התובע ובתיקו, פותחים את תיקו האישי ומכניסים לתוכו את המעטפה ובה העתירה, עולה כדי עוולת התקיפה. מנגד, לא הוכחו במקרה זה היסודות הנדרשים לקיומה של עוולת לשון הרע כפי שטען התובע, שכן עצם המעשה התוקפני שבוצע כלפיו אינו מהווה, כשלעצמו, לשון הרע ולא הוכח כי האירוע נצפה על ידי מאן דהוא. מעבר לכך, במבט אובייקטיבי של המתבונן מן הצד לא היה בהתנהלות עובדי חברת הניהול כלפי התובע משום העברת מסר או אמירה שהיה בה כדי לבזות או לפגוע בשמו הטוב. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי התובע זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני מכוח עוולת התקיפה.
