באופן חריג ביטל בית המשפט לתעבורה, מיוזמתו, את הכרעת הדין בו הורשעה נהגת בהפקרת ילד לאחר שדרסה אותו. נקבע כי ההרשעה אינה יכולה להיוותר על כנה, זאת בשל חשש ממשי לפגיעה בצדק, שעה שהלכה למעשה, הנאשמת כופרת ביסוד הנפשי הנדרש לצורך הוכחת העבירה המיוחסת לה, דהיינו מודעות
עסקינן במקרה חריג, ובשאלה האם יש מקום להורות על ביטול הכרעת הדין, ביוזמת בית המשפט, במקום בו הורשעה הנאשמת על פי הודאתה, שעה שבית המשפט סבור כי הדבר דרוש ומתחייב בנסיבות העניין לצורך עשיית צדק. הנאשמת נהגה ברכב בדרך עירונית ופגעה במנוח ובידו של סבו, כאשר הם ירדו מאי התנועה למסלול הנסיעה. מיד לאחר התאונה, המשיכה הנאשמת בנסיעה רצופה, מבלי שעצרה לעמוד על תוצאות התאונה ומבלי שהזעיקה את כוחות ההצלה. לאחר הרשעתה בעבירה המיוחסת לה, הפקרה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה, סנגורה ביקש להעלות טענה לפיה העובדות בהן הורשעה אינן מגלות את העבירה בה הורשעה, ויש להרשיעה בעבירה לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה. כמו כן, נטען כי כתב האישום חסר את פירוט היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ההפקרה.
לעמדת המדינה, במקום בו אין התייחסות ליסוד הנפשי בהגדת העבירה - היסוד הנפשי הנדרש הוא מודעות, וכי גם לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה נדרשת מודעות. ככל שנטען כי לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש, הרי שיש מקום לבטל את הכרעת הדין ולקבוע את התיק לשמיעת ראיות.
כב' השופט ט' פרי פסק כי התנהלות הנאשמת וסנגורה מלמדים על ניסיון לניצול הפרוצדורה הפלילית על מנת לחמוק ממשפט צדק. הנאשמת הודתה בכל עובדות כתב האישום ואולם, הסנגור כופר בביצוע העבירה המיוחסת לה וטוען כי יש להרשיעה בעבירה אחרת, קלה עשרות מונים. בית המשפט רשאי לדחות הודיה, אם מתברר שנעשתה "כתחבולה". התנהלות ההגנה נבעה מתוך חשיבה שבמצב הדברים הזה תימנע מהתביעה האפשרות לתקן את עובדות כתב האישום. הסנגור המתין כי בית המשפט ירשיע את הנאשמת, ולאחר שניתנה הכרעת הדין ובית המשפט הרשיע את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה, דהיינו הפקרה לפי סעיף 64 א(ב), העלה הוא בו ברגע טענה שמשמעותה היא שעל בית המשפט לזכות את הנאשמת מעבירה המיוחסת לה בכתב האישום ולהרשיעה בעבירה אחרת. לו היה טוען הסנגור טענה מקדמית לפגם או פסול בכתב האישום, הרי שהיה נערך דיון בטענה ובית המשפט היה יכול לקבל החלטה לתקן או לבטל את כתב האישום אך הדבר לא היה מונע הגשתו מחדש על ידי המדינה. ואולם, הסנגור רצה "לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה" דהיינו בהודייתו באשמה, ולאחר הרשעת הנאשמת, סבר הוא כי לא תהיה לתביעה כל אפשרות לתיקון כתב האישום בשלב זה. הסנגור בחר משיקוליו, שלא להעלות טענה מקדמית ולפיכך הורשעה הנאשמת על פי הודייתה. יחד עם זאת, הרשעתה אינה יכולה להיוותר על כנה שעה שהלכה למעשה, כופרת הנאשמת ביסוד הנפשי הנדרש לצורך הוכחת העבירה המיוחסת לה, דהיינו מודעות.
זאת ועוד, נקבע כי הסנגור נקלע לכלל טעות עת סבר הוא כי המקום לטעון סיכומיו הוא לאחר שנתנה הכרעת הדין המרשיעה. הלכה למעשה הוביל הסנגור להרשעת הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום. שעה שהנאשמת אינה דוברת את השפה העברית והדיון מתורגם לה על ידי מתורגמן לשפה זרה, ספק אם היא הבינה עד תום את הדקויות ואת המשמעויות של הודאתה באשמה באופן בו הודתה. עסקינן בעבירה חמורה אשר 7 שנות מאסר בצידה ומן הצדק כי הנאשמת לא תורשע בדין שעה שהיא אינה מודה, הלכה למעשה, ביסוד הנפשי המיוחס לה. לא בנקל יורה בית המשפט על ביטול הודאת נאשם מיוזמתו ובהחלט ניתן לומר כי מדובר בהחלטה שאינה שכיחה. ואולם, בשים לב לחשש הממשי לפגיעה בצדק לא ניתן להותיר את הכרעת הדין על כנה ולפיכך הכרעת הדין מבוטלת.
לסיכום, הכרעת הדין מבוטלת.
הצדדים יוצגו ע"י: לא צוין
