נדחתה עתירתם של תושבי דרום ת"א להצבת מיגוניות בשכונות בשל חוסר בממ"דים ומקלטים באיזור. נקבע כי התושבים מבקשים לחייב את העירייה ופיקוד העורף לספק אמצעי מיגון למבנים פרטיים, אך חובה זו מוטלת על בעלי הנכסים עצמם. מיגוניות הן משאב מוגבל, והצבתן מתבצעת בהתאם לצרכים ביטחוניים
עסקינן בעתירה למתן צו על תנאי המורה למשיבים - מפקד פיקוד העורף וראש עיריית תל אביב-יפו, להכין תכנית להתקנת מקלטים ציבוריים, מחסות ציבוריים או מרחבים מוגנים ניידים בשכונות מגוריהם של העותרים בדרום-מזרח העיר תל אביב-יפו, ולהציב מחסות ציבוריים כאמור לאלתר. נטען כי מאז המתקפה בשביעי באוקטובר, ניצבת האוכלוסייה האזרחית בסכנה מתמדת, נוכח ירי טילים ורקטות מתמשך. מרבית התושבים בשכונות האמורות מתגוררים במבנים שנבנו עובר להקמת המדינה, שאין בהם מרחבים מוגנים או מקלטים. כמו כן, כמות המקלטים הציבוריים המצויים בשכונות אלה נמוכה מאוד. פיקוד העורף מצידו טען כי האזורים שלגביהם פנו העותרים מצויים מעבר לטווח שנקבע על ידי פיקוד העורף לצורך הצבתן של מיגוניות. עוד הודגש כי מיגונית אינה מהווה מקלט או מרחב מוגן תקני ועל כן אינה מחליפה הקמתו של מרחב שכזה. האחריות להקמת מיגון פרטי ותחזוקתו מוטלת בראש ובראשונה על הפרט, ועל הרשות המקומית. לעמדתה של העירייה, פיקוד העורף הוא הגורם המוסמך להכין תכניות התגוננות אזרחית במדינה והעירייה פועלת בהתאם להוראותיו. הובהר כי ברחבי העיר, ובכלל זה בשכונות העותרים, קיימים פתרונות מיגון העומדים לטובת הציבור הרחב, הכוללים מאות מקלטים.
לטענת התושבים, סירובם של המשיבים להפעיל את סמכויותיהם, תוך גלגול האחריות אחד על השני ואף על העותרים עצמם, נעשה מבלי שניתן מענה ענייני למצב בו הם נתונים. הימנעות המשיבים מהפעלת סמכותם, תוך התעלמות מנסיבותיהם הייחודיות, טומנת בחובה חוסר סבירות קיצונית ונגועה בשרירותיות.
לעמדת מפקד פיקוד העורף, חוק הג"א מורה מפורשות כי החובה לדאוג למיגונם הפרטי של מבנים מוטלת על בעלי המבנים או הדיירים המחזיקים בהם. מיגוניות נועדו לשטחים ציבוריים פתוחים עבור מי שאין באפשרותו להגיע למיגון בזמן ההתרעה הנדרש, ואין בהן כדי להוות חלופה למיגון תקני.
העירייה גורסת כי הצבה של מרחבים מוגנים ניידים אינה אפקטיבית בשים לב לזמן ההתרעה שנקבע לעיר לצורך התגוננות. היקף האוכלוסייה שיכול מרחב שכזה להכיל, הינו מצומצם ולכן תידרש הצבה של אלפי מרחבים בשטחים ציבוריים בעיר צפופה מלכתחילה.
כב' השופט ד' מינץ פסק כי יש לדחות את העתירה. העותרים לא עמדו בחובה המוטלת עליהם לערוך מיצוי הליכים כנדרש, זאת שעה שפנייתם המקדימה למשיבים התמקדה רק בבקשה להצבת מרחבים מוגנים טרומיים, מבלי שהוזכרה בה בקשתם לעריכת תכנית להתקנת מקלטים ציבוריים. אף בהתעלם מאי-מיצוי ההליכים, אין העתירה מגלה עילה להתערבות. אין חולק כי מאז מתקפת החמאס הרצחנית, מנהלת מדינת ישראל מערכה קשה בזירות שונות. מערכה זו מלווה בירי רקטי בתדירות משתנה לעבר ישובים רבים במדינה, לרבות יישובי גוש דן, המציב את ביטחונה ושלומה של האוכלוסייה בפני סכנה. מציאות זו מדגישה את חובתה העליונה של המדינה להגן על חייהם ועל שלמות גופם של אזרחיה ותושביה, החלה ביתר שאת בעתות מלחמה וחירום, ומעצימה את הצורך במציאת פתרונות מיגון משמעותיים ואפקטיביים. חוק הג"א יוצק תוכן לחובה הכללית לדאוג לביטחון אזרחי ותושבי המדינה בהתייחס לסוגיית המיגון הפיזי של מבנים. הוא מעגן בתוכו סמכויות שונות הנתונות ל"רשות המוסמכת", בין היתר לראש הג"א -מפקד פיקוד העורף, ולרשות המקומית, וכן קובע הוראות שונות בנוגע לבעלי הנכסים והמחזיקים בהם. החוק אינו מטיל על מי מהם את החובה לדאוג למיגונם של מבנים פרטיים. האחריות המוטלת על הרשות המקומית נוגעת להקמתם והחזקתם של מרחבים מוגנים במרחב הציבורי, ולצד זאת מוקנות לרשות המוסמכת סמכויות פעולה שונות בנוגע למקלטים ומרחבים מוגנים, לרבות מתן הוראות ואישורים לרשות המקומית. לעומת זאת, האחריות להקמת מרחבים מוגנים בנכסים פרטיים מוטלת על בעלי הנכסים עצמם. לאורך השנים ננקטו אמצעים שונים על מנת לתמרץ בעלי נכסים להתקין בנכסים קיימים מרחב מוגן תקני. בעקבות מלחמת חרבות ברזל, אושרו הקלות רגולטוריות על הקמת מרחבים מוגנים פרטיים.
זאת ועוד, נקבע כי בתחילת שנות ה-90 חל שינוי בתפיסת המיגון, והנחיות ההתגוננות עודכנו והותאמו לאיומים החדשים בזירה – בעיקר תקיפות טילים בליסטיים ורקטות. איומים אלה הכתיבו זמן התרעה קצר במיוחד, דבר שהצריך מענה מיגוני שונה מבניית מקלטים, אשר הגישה אליו תהיה קלה ומהירה יותר. עם זאת, לא התייתר כליל הצורך לדאוג לקיומם ולהחזקתם של מרחבים מוגנים במרחב הציבורי, לנוכח תרחישים המצריכים מיגון המוני של אוכלוסייה לאורך זמן, מענה משלים לעוברי אורח שנקלעו לקרבת המקלט בשעת מתקפה, או כמענה לתושבים המתגוררים בסמיכות רבה. לפי הוראות החוק, נקודת המוצא היא כי לרשות המקומית נתון שיקול דעת בנוגע לאופן יישום הסמכויות השונות הנוגעות לייעודם והכשרתם של מבני ציבור לשמש כמרחבים מוגנים ציבוריים. העירייה פועלת באופן רציף ובשיתוף פעולה הדוק עם פיקוד העורף על מנת לספק פתרונות מיגון ציבוריים לכל תושבי העיר, ולשם כך משקיעה משאבים רבים. למעלה מ-200 מקלטים ציבוריים שופצו, נערכו ביקורות של פיקוד העורף על מנת לוודא את כשירותם של המקלטים, ונערכו סקרי מיגון הנדסיים במאות חניונים תת-קרקעיים לצורך איתור החניונים המתאימים לשמש כמחסים ציבוריים בשעת חירום, ואף אושרו למעלה מ-150 חניונים. ננקטו צעדים כדי לייעד מראש תחנות תת-קרקעיות של הרכבת הקלה כמחסים ציבוריים המונים, ואושרה תוספת תקציב לטובת תכנון והוספת שטחי מיגון לגני ילדים בעיר, אשר יוכלו לשמש אף הם כמחסה ציבורי. נקבע כי השינוי בתפיסת המיגון בישראל כי אין מקימים עוד מקלטים ציבוריים, בהתאם לאיום הטילים וקיצור זמני ההתרעה, אינה ייחודית לתל אביב-יפו אלא משותפת לכלל הרשויות המקומיות. המדיניות האמורה מתיישבת גם עם שיקולים פרטניים הנוגעים לעיר כולה, שעניינם מחסור בעתודות קרקע פנויות וקיומן של תכניות התחדשות עירונית.
יתרה מכך, נקבע כי אשר לסעד העיקרי שהתבקש שהינו הצבת מיגוניות, הלכה למעשה מדובר במשאלת העותרים ליתן מענה לצורך במיגון בעת שהותם בביתם הפרטי. כלומר, העותרים מבקשים לחייב את המשיבים לספק אמצעי מיגון למבנים פרטיים, וזאת כאשר הוראות חוק הג"א מטילות חובה זו על בעלי הנכסים עצמם. מעבר לכך, ישנם שיקולים כבדי משקל שלא להקצות ולממן הצבת מרחבים מוגנים ניידים בשכונות העותרים וביתר חלקי העיר – לא על ידי פיקוד העורף ולא על ידי העירייה. הואיל ומיגוניות הן משאב מוגבל, הצבתן מתבצעת בהתאם לשיקולים מבצעיים ולצרכים ביטחוניים. פיקוד העורף ממקד את חלוקתן באזורים המצויים בטווח של 40 ק"מ מגבול עזה ומגבול לבנון שבהם קיים האיום הגדול והמשמעותי ביותר לאוכלוסייה, כאשר הרשויות במחוז גוש דן אינן עומדות בקריטריונים אלה ועל כן אינן זכאיות להקצאת מיגוניות על ידו. ביהמ"ש הדגיש כי מיגוניות הן אמצעי מיגון בעל ערך נמוך ביחס למקלטים ומרחבים מוגנים דירתיים, אשר אינו מהווה מיגון תקני בהתאם להוראות חוק הג"א. אמצעי זה מיועד בעיקר לצמצום הנזק כתוצאה מהדף ורסיסים עבור עוברי דרך ארעיים במרחב הציבורי הפתוח, שאין ביכולתם להגיע למרחב מוגן תקני. לאור ההדף הרב מן הטילים המשוגרים אזור, יש בכך אף כדי להגביר את הסיכון לנוכחים בהן. המיגונית עשויה לייצג תחושת מיגון שגויה, ואף להביא לכך שבעת שתשמע אזעקה עשרות אנשים ינסו להיכנס למרחב המוגן, שביכולתו להכיל מספר מצומצם של אנשים, תוך יצירת דוחק, היעדר אפשרות לסגור את דלת המרחב כנדרש, והיוותרות אנשים מחוץ למרחב נטולי מיגון לחלוטין.
לסיכום, נקבע כי שיקולים כבדי משקל עומדים ביסוד סירובם של המשיבים להציב מרחבים מוגנים ניידים בעיר ובשכונות העותרים. לשיקולים אלה אף מצטרפים נתונים מהם עולה כי השימוש הנעשה במרחבים המוגנים הציבוריים ברחבי העיר הוא מועט מאוד. ההתגוננות מפני האיום הרקטי הנשקף לאוכלוסייה האזרחית אינה מתמצה במיגון פיזי. המיגון הפיזי הוא מרכיב אחד בלבד ממכלול תפיסת ההתגוננות ומהמעטפת הביטחונית-צה"לית הרחבה, הכוללת גם את מרכיב ההגנה הפעילה – מערכת כיפת ברזל, המסכלת את רוב רובו של האיום. כמו כן, פיקוד העורף מנהיג כאמור את מדיניות "הכי מוגן שיש" לבחירת המרחב המוגן התקני ביותר בזמן התרעה נתון. מדיניות זו מבהירה כי אמנם מקלט או מרחב מוגן דירתי הם אמצעי המיגון העדיפים, אך בהיעדרם על כל אחד לבחור את המרחב הכי מוגן שניתן להגיע אליו בזמן ההתרעה. אף אם אין במבני המגורים בהם מתגוררים העותרים גרמי מדרגות אך המבנה כולל קירות העשויים מבטון או מבלוקים, לא נדרש לצאת לשטח פתוח אלא יש לבחור חדר פנימי ככל הניתן ולהתרחק מחרסינות ומזכוכיות. העירייה פועלת באופן רציף ובשיתוף פעולה הדוק עם פיקוד העורף לשיפור פערי המיגון בכל רחבי העיר. במסגרת זו, פשיטא כי ככל שיימצא כי קיימת ייחודיות יוצאת דופן וחריגה באיזו מהשכונות בעיר, העירייה תפעל לתת מענה מתאים.
לסיכום, העתירה נדחית.
העותרים יוצגו ע"י: עו"ד אוהד יאראק; עו"ד דניאל טלמון
המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל; עו"ד סיגל אבנון; עו"ד רות גילצר; עו"ד רחל דיין
