בג"ץ דחה עתירתה של אם נגד ההחלטה שלא להעמיד לדין את הנאשמים במות בנה בעבירה של רצח בשל קשיים ראייתיים. נקבע כי לעיתים קצרה ידו של המשפט מכדי לתת מזור למכאובי הפרט. המדינה הגיעה למסקנה כי הראיות הקיימות בתיק אינן יכולות לבסס את אשמתו של מי מהנאשמים בעבירה החמורה של רצח המנוח
עסקינן בעתירת אימו של מנוח, להורות למדינה לבטל את הסדר הטיעון שנחתם בין המדינה לבין הנאשמים ולהעמיד אותם לדין בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המקורי שהוגש נגדם. כתב האישום המקורי ייחס לנאשמים עבירות של רצח באדישות בצוותא, ושיבוש מהלכי משפט. בעקבות סכסוך, הגיע המנוח לביתם של הנאשמים כשהוא נושא אקדח טעון. במקום התפתח מאבק כשבמהלכו, הנאשמים או מי מהם דקרו את המנוח בחמישה מקומות בגופו, באמצעות סכין או סכינים. לאחר מכן, הנאשמים העלימו את הסכין או הסכינים ששימשו אותם לביצוע הדקירות. הדקירות שספג המנוח הובילו לאיבוד דם רב מגופו, והוא מת במקום. במסגרת הליך המעצר, ניתנה החלטה מנומקת ומפורטת, בדבר הקשיים הראייתיים המשמעותיים הקיימים בתיק. נקבע כי לא נמצאה כל אינדיקציה, ולו ברמה הלכאורית, המאפשרת להשיב לשאלה מי דקר את המנוח – האם היה זה אחד מהנאשמים, או שמא גורם אחר שהשתתף בקטטה, שזהותו אינה ידועה. כן נדונה טענת ההגנה העצמית שהעלו הנאשמים, כאשר בהקשר זה נקבע כי לא ניתן לדחות את הטענה כי הם עמדו בפני סכנת חיים. הוסכם בהסדר הטיעון, כי הנאשמים יודו ויורשעו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, והצדדים יעתרו במשותף לענישה מוסכמת, הכוללת עונשי מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות, מאסר מותנה ופיצוי למשפחת המנוח.
לטענת העותרת, המדינה התרשלה בחקירת מות המנוח והתעלמה מאפיקי חקירה רלוונטיים, ואילו מסקנת בית המשפט המחוזי בדבר החולשה הראייתית בתיק נבעה מ"מחדלי חקירה" להם המדינה הייתה אחראית.
כב' השופט ח' כבוב פסק כי דין העתירה להידחות, זאת, בהיעדר עילה מבוררת להתערבות בהחלטת המדינה להתקשר עם הנאשמים בהסדר הטיעון. נקודת המוצא לדיון היא ההלכה שלפיה בית המשפט לא יתערב בהחלטת רשויות התביעה בכל הקשור להחלטותיהן בדבר העמדה לדין, אלא במקרים חריגים ונדירים. בבג"ץ 3823/22 בעניין נתניהו נקבע כי : "... כאשר חקירה נפתחת בהוראת בית המשפט, בניגוד להחלטת רשויות אכיפת החוק להן נמסר תפקיד זה, מתערערים האיזון העדין וחלוקת העבודה בין הרשויות, באופן המקים חשש שבית המשפט יהפוך למעין 'יועץ משפטי-על', כאשר כבר הוקצה לו תפקיד בגדר ההליך הפלילי, והוא כמובן מלאכת השפיטה [...].". המדינה פעלה באופן נחרץ, כדי לחקור את האירוע ולהעמיד לדין את האשמים. ברם, רצון לחוד ומציאות לחוד. לאחר שהמדינה הפכה בראיות, ולאחר שראיות אלו עברו את 'כור ההיתוך' של שני מותבים שונים שדנו בעניין, נמצא כי קיים קושי ממשי, שמא אף בלתי עביר, בייחוס עבירת הרצח למי מהנאשמים באופן פרטי, או לכולם יחד כמבצעים בצוותא.
זאת ועוד, נקבע כי הקושי הראייתי העיקרי בתיק, כפי שצויין בהחלטת בית המשפט המחוזי בהליך המעצר, הוא כי "לא ניתן לדחות אפשרות אחרת, ולו ברמה הלכאורית, לפיה מאן דהוא אחר, שהשתתף בקטטה הוא שדקר את המנוח. יתר על כן, אפילו נניח שמי [מהנאשמים] דקר את המנוח, אין לנו כל ידיעה בדבר זהותו של אותו אחד מבין השלושה.". בהינתן האמור, קיים גם קושי לדעת מי העלים את הסכין או הסכינים ששימשו לדקירות המנוח. יתרה מכך, בהתאם לתמונת הראיות בתיק, המנוח הגיע למקום תוך הפרה של צו ההרחקה, כשהוא מצויד באקדח טעון בכדורים שאותו הוא כיוון לעבר הנאשם, כאשר רק 'מעצור' בנשק מנע מהמנוח לירות לעברו. משכך, קיים קושי ממשי לשלול את האפשרות שהנאשמים, או למצער חלק מהם, עשו את שעשו מתוך ניסיון כן להגן על עצמם.
נוכח האמור, נקבע כי משעה שההחלטה להתקשר עם הנאשמים בהסדר הטיעון התקבלה על בסיס הערכת הראיות בתיק על-ידי גורמי האכיפה, ובכללם גורמים בכירים בפרקליטות המדינה, ומשהעותרת לא הצליחה להצביע על פגמים כלשהם, דיוניים או מהותיים, שנפלו בהחלטה זו – לא נותר אלא לדחות את העתירה. בית המשפט העיר כי ניתן להבין ללבה של העותרת, אשר את כְּאֵבה על לכת בנה בטרם עת, איש לא יוכל לרפא. מאמציה הכנים להביא להעמדה לדין של מי שלתפיסתה אשמים במותו של בנה – טבעיים. ברם, ישנם מצבים שבהם ידו של המשפט קצרה מכדי לתת מזור למכאובי הפרט. כזה הוא המקרה כאן, כאשר המדינה הגיעה למסקנה כי הראיות הקיימות בתיק אינן יכולות לבסס את אשמתו של מי מהנאשמים בעבירה החמורה של רצח המנוח, וכאשר במסקנה זו לא קיימת עילת התערבות בדין.
לסיכום, העתירה נדחית.
העותרת יוצגה ע"י: עו"ד שירה ניר; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד אופיר גבעתי; עו"ד ג'קי הנרי סגרון
