נדחתה עתירתו של פרוון נגד התיקון המגביל סחר בפרוות לרשימה סגורה של שימושים. נקבע כי הפגיעה בחופש העיסוק הינה מתוחמת ומידתית. התועלת שבצמצום הניצול של חיות בר לצרכי מסחר ופנאי, תוך הסתייגות מניצולם להפקת רווח כלכלי, עולה על הפגיעה המוגבלת בזכות לחופש העיסוק
עסקינן בעתירה לביטול תיקון לתקנות להגנת חיית הבר, המגביל את האפשרות לקבל היתר סחר בפרוות של חיות בר, ובתוך כך מונע את האפשרות לסחור בהן לצרכי הלבשה ופנאי, אך מאפשר זאת לרשימה סגורה של שימושים בלבד: "לצורכי דת או מסורת דתית, למחקר מדעי, לחינוך או להוראה, למטרות פיקוח ואכיפה או לצורך יבוא או יצוא של פריט אישי שהועבר בירושה למבקש ההיתר". החוק להגנת חיית הבר, קובע את המסגרת החוקית לסחר בחיות בר. סעיף 1 לחוק קובע: "'חיית בר' – יונק, עוף, זוחל או דו-חיים, או כל חלק ממנו, או תולדה שלו, שמקורו בשטח המדינה או מחוצה לו, שאין טבעו לחיות במחיצתו של אדם;". סעיף 8 לחוק מעגן את האיסור הכללי לסחור בחיות בר. איסור זה כולל גם סחר בחלק מחיית הבר כגון פרוות ועורות. סעיף 9 לחוק מעגן את הסמכות הכללית להעניק רישיונות והיתרים לפי החוק, לרבות היתר סחר בחיית בר או חלק ממנה.
העותר, מעיד על עצמו כ"דור שלישי למשפחה של פרוונים". לטענתו התקנות הותקנו ע"י השרה להגנת הסביבה דאז – ארבעה ימים בלבד לפני שסיימה את תפקידה. קידום התקנות בתקופת המעבר מדיף ריח פוליטי-מפלגתי, שכן המוטבים העיקריים מקבלת היתרי סחר בפרוות לצרכי דת, הוא הציבור החרדי-חסידי, המיוצג בכנסת על-ידי מפלגה מובהקת, שהייתה חלק דומיננטי מהממשלה שבה היתה חברה השרה. התיקון פוגע באופן בלתי מידתי במספר זכויות יסוד חוקתיות: הזכות לחופש העיסוק, זכות הקניין והזכות לשוויון.
לעמדת המדינה, אכן קיימת פגיעה בזכות לחופש העיסוק, אלא שלדידה אין מדובר בפגיעה חמורה, אלא בפגיעה מידתית, שנועדה לתכלית ראויה וחשובה.
כב' השופט נ' סולברג פסק כי יש לדחות את העתירה. לא נפל פגם בעיתוי שבו הותקן התיקון. המועד שבו נחתם התיקון על-ידי השרה, ערב חילופי משמרות, אכן הצריך לקיים בחינה, אם קיימת הצדקה לקידום התקנות בתקופת 'בין השמשות'. התיקון אמנם מבטא מדיניות מובהקת של השרה, הנוגעת לצמצום הרג בעלי חיים והפחתת סבלם, ואולם התיקון לא בא לענות על צורך חיוני או דחוף, וניתן היה לדחותו במספר ימים. עם זאת, קידום התיקון אינו אלא המשך שגרתי וטבעי של הליכי חקיקה שהחלו שנה קודם לכן, ועבודת המטה המקצועית נעשתה הרבה לפני התפזרות הכנסת ה-23 – ומכל מקום לא עסקינן ביוזמה חדשה שנולדה לראשונה בתקופת הבחירות, או כזו שמעלה חשד מפני קידום מהלכים לצרכים פוליטיים. לכך יש לצרף, כ'תנא דמסייע', את העובדה שהתיקון פורסם ברשומות לאחר קיום הבחירות, באופן המחליש גם הוא את החשש מפני 'כלכלת בחירות'. בנוסף, אין בתיקון כדי לשנות סדרי בראשית, ואין לו השלכה תקציבית משמעותית, לנוכח היקף הסחר המצומצם בפרוות בישראל, שאינו עולה על מיליוני שקלים בודדים בשנה. משכך, נפסק כי החלטת השרה לחתום על התיקון במועד שבו נחתם אינה מגלה עילה להתערבות שיפוטית. זאת ועוד, נקבע כי בג"ץ לא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות המוסמכת. בית המשפט נוהג באמת-מידה זהירה ומרוסנת בבואו להעביר חקיקת-משנה תחת שבט הביקורת השיפוטית. שימוש בסמכות זו יֵעשה רק במקרים חריגים, וככלל, יִטה בית המשפט להעמיד את מחוקק המשנה על חזקתו, כי פעל בגדרי הסמכות שניתנה לו.
בנוסף לאמור, נקבע כי העותר טען כי התיקון פוגע במספר זכויות-יסוד חוקתיות, אולם לא הצליח לבסס פגיעה של ממש בזכויות-יסוד אלה, פרט לפגיעה מסוימת, מתוחמת ומידתית, בזכות לחופש העיסוק. אין לקבל את טענת העותר כי התיקון פוגע בזכות החוקתית לקניין, מאחר והוא שולל את תכונת הסחירות של הפרוות המצויות בידו, ובכך פוגע בערכן הכלכלי. הוראת המעבר אִפשרה למי שהחזיק בהיתר סחר כדין עובר לתיקון, להמשיך ולסחור במלאי הפרוות שלגביו ניתן לו ההיתר. הוראת התחילה, המתיקה אף היא את הגלולה המרה, בדרך של דחיית כניסת התיקון לתוקף בחצי שנה, על מנת ליתן שהות למי שהחזיק במלאי פרוות לפנות למנהל רשות הטבע והגנים, ולקבל היתר סחר חדש. התיקון בתצורתו הסופית, לא היה אדיש לקניינם של סוחרי הפרוות, אדרבה, הערותיהם נשקלו בכובד ראש על-ידי גורמי המקצוע, וניתן מענה לפגיעה שעשויה היתה להיגרם לרכושם. זאת ועוד, ניתן להצביע בזהירות על היגיון כלכלי הפוך, שלפיו ערך הפרוות שבידי העותר ושכמותו – עשוי דווקא להאמיר. כך, בהתאם לכללי הביקוש וההיצע, משעה שהתיקון עתיד היה לסתום את הגולל על האפשרות לסחור בפרוות לצרכי הלבשה ופנאי, נראה כי מי שהמשיך לסחור בפרוות התואמות את המטרות הללו בהיתר דווקא צפוי היה ליהנות מעליית ערך פרוותיו. קשה להלום תוצאה שלפיה כל שינוי במדיניות חברתית-כלכלית, המשפיעה על ערך רכושו של הפרט, תיחשב לפגיעה חוקתית בקניין. תוצאה זו אף אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, שלפיה אין לאדם זכות קנויה שלא תתקבל מדיניות שעשויה להשפיע במידת-מה על שווי קניינו הפרטי – על אחת כמה וכמה, מקום שבו שינוי המדיניות נעשה בדרך של חקיקה או חקיקת משנה (בג"ץ 726/94 בעניין כלל).
זאת ועוד, נקבע כי באשר לזכות לשוויון, התיקון אינו מביא להפליה אסורה, ואינו פוגע בשוויון. השוויון החוקתי, עניינו בהגנה על כיבוד ערך הפרט ואינו בעל מעמד של ערך חוקתי עצמאי, אלא נגזר הוא מערך כבוד האדם. עניינו העיקרי של השוויון החוקתי, הוא בשאלה אם מתקיימת הפליה על רקע תבחין 'חשוד', כלומר כגון השתייכות לקבוצה דתית, לאומית או מגדרית. הפליה שכזו, אם היא מתקיימת, פוגעת בזכות השוויון החוקתית. העותר אינו בא בשמו של אינטרס צרכני אלא בשמו של אינטרס עסקי. העתירה לא הוגשה בשם אלו שנפגעה זכותם ללבוש פרווה, צרכני הפרוות, אלא בשם סוחר פרוות, שאפשרותו לסחור בפרוות צומצמה. גם בהנחה כי קיימות בפועל שתי קבוצות מובחנות – סוחרי פרוות במוצרים המשמשים למסורת דתית, וסוחרי פרוות במוצרים המשמשים לשימושים מסחריים אחרים, כגון הלבשה ופנאי – לא נפגעה הזכות לשוויון חוקתי. על-פי הוראות התיקון, אין כל מניעה לכך שהעותר ושכמותו ימשיכו לעסוק בסחר בפרוות, אם יעשו כן על-פי השימושים המותרים בתקנות. לגבי קבלת היתר סחר לשימושים אלה, אין כל הבחנה בין סוחר שהוא בעל מסורת דתית, או חסר מסורת שכזו, וניתן בהחלט להעלות על הדעת סוחר פרוות חרדי-חסידי שעיסוקו בממכר פרוות לאופנה, ולצדו סוחר פרוות מן הציבור הכללי, אשר עוסק במכר פרווה לטובת כובעי שטריימל וכיוצא באלה. לפיכך, הטענה להפליה בין סוחרים על יסוד תבחין קבוצתי-דתי – נדחית.
יתרה מזו, נקבע כי אכן, התיקון דנן פוגע בזכות החוקתית לחופש העיסוק. הוראת התיקון, המצמצמת את האפשרות לעסוק בסחר בפרוות אך ורק לשימושים הקונקרטיים שנמנו בתקנה 12(ד), אכן פוגעת בזכותו של העותר ושכמותו לעסוק באופן חופשי במקח וממכר של פרוות. יחד עם זאת, מדובר בפגיעה מדודה, בשולי הזכות ולא בליבּתהּ, שכן התיקון אינו שולל עיסוק במקצוע הפרוונות באופן כללי, אלא מגביל זאת לשימושים המותרים בתקנות. נקודת המוצא היא קיומה של הגבלה לסחור בחיות בר. העותר אינו מלין על עצם האיסור לסחור בפרוות, אלא על הצרת הפתח שאִפשר לקיים סחר זה. התיקון אמנם פוגע בזכות החוקתית לחופש העיסוק, אך זוהי פגיעה בשולי הזכות, לא בגרעינהּ. גם העותר מסכים לכך שחיזוק ההגנה על חיות הבר, והפחתת ניצולם לצרכים מסחריים ולצרכי פנאי, היא מטרה ראויה. אשר למבחן 'האמצעי שפגיעתו פחותה', הרי שהעותר לא הציג אמצעים שפגיעתם פחותה. גם אם הדבר יֵעשה בענף משקי מסודר ומפוקח, תוך הפחתת סבלם של בעלי החיים, ברי כי עצם קיומו של ענף סחר בפרוות, חותר תחת התכלית העיקרית של התיקון – צמצום ניצול בעלי החיים באמצעות המתתם ומסחר בפרוותם. למרות שהיקפי המסחר בישראל בפרוות אינם כה גבוהים, הרי שעדיין נודעת לתיקון תועלת חברתית ממשית – הפחתת הסבל, ולוּ באופן חלקי, של בעלי חיים, צמצום הניצול של חיות בר לצרכי מסחר ופנאי, ושידור מסר חינוכי של חמלה ורחמנות כלפי בעלי חיים, תוך הסתייגות מניצולם להפקת רווח כלכלי. תועלת זו עולה על הפגיעה המוגבלת בזכות לחופש העיסוק של סוחרי הפרוות – פגיעה המתבטאת באופן מימוש הזכות אך לא בשלילתה, בשים לב לאפשרות של כל סוחר, מכל מגזר, עדה וקהילה, להמשיך ולסחור בפרוות לפי השימושים שהותרו בתקנות. לאור כל האמור, נפסק כי לא נמצא מקום להתערב בהחלטת השרה להתקין את התיקון בעיתוי שבו נעשה. התיקון איננו פוגע בזכות הקניין, בזכות לשוויון חוקתי או מינהלי, או בזכות לאוטונומיה. התיקון אמנם פוגע במידה מוגבלת בזכות לחופש העיסוק, אך פגיעה זו עומדת במבחני פסקת ההגבלה – שכן התיקון הותקן בסמכות, הוא נועד לתכלית ראויה, והוא צולח את מבחני המידתיות.
לסיכום, העתירה נדחית.
העותר יוצג ע"י: עו"ד אביטל קליין; עו"ד גרגורי פאוסט קרוצ'מני
המשיבות יוצגו ע"י: עו"ד אודי איתן; עו"ד יובל שפיצר
