בית המשפט קבע כי קיים קשר סיבתי בין הדחק הנפשי בו היה שרוי חייל שהודח מקורס קצינים לבין מחלת הסוכרת בה לקה. אירועי הדחק הקשים היו בעוצמה רבה, וייחודים לאופי הצבאי משמדובר במסגרת פיקודית, ובהינתן העובדה שלאחר הדחתו היה צריך לחזור ליחידה בה שירת קודם לכן כשהוא מושפל מול חבריו
עסקינן בערעור על החלטת קצין התגמולים בה נדחתה בקשת המערער לשנות את החלטתו הקודמת לפיה הסוכרת שיש לו הייתה ללא קשר לשירותו הצבאי.
לטענת המערער, לאחר שסיים קורס קצינים בבה"ד 1 והחל בהשלמה חילית, הואשם בהעתקה במבחן, למרות שלא העתיק, והודח מקורס הקצינים במשפט משמעתי, ובשל כך נכנס למרה שחורה ולתחושת דיכאון ואובחן כחולה סוכרת מסוג אחד בהתאם לחוות דעתו של פרופ' רפפורט. הוא משוכנע שהסוכרת נגרמה כתוצאה מהטראומה דלעיל בשירות הצבאי.
קצין התגמולים טען מנגד כי המערער הודח מקורס הקצינים לאחר שנשפט בהעתקה במבחן ולפי חוות דעתו של פרופ' וייס הסוכרת בה חלה הייתה ללא קשר לשירותו הצבאי.
כב' השופט ב' אזולאי פסק כי יש לקבל את הערעור. לפי חווה"ד של פרופ' וייס שהציג קצין התגמולים, אין עדות לקשר ביו מצבי דחק והתפתחות סוכרת סוג אחד במרכזים רפואיים חשובים, ומשכך לא היה קשר בין שירות המערער ובין מחלת הסוכרת שהתפרצה במהלכו. לעומת זאת, המומחה מטעם המערער, פרופ' רפפורט, טען כי קיים קשר מבוסס בין דחק נפשי והופעת מחלת הסוכרת לסוגיה השונים, כפי שעולה מספרי הרפואה המובילים בנושא וניירות עמדה של ועדות לסוכרת, ושל אגודות מקצועיות בארץ ובעולם. כמו כן, קיימת אסכולה רפואית לפיה דחק גופני או נפשי רצוף או מתמשך יכול להביא לפריצת סוכרת לסוגיה השונים בהנחה שלא הייתה עדות לסוכרת קודם לכן. במקרה של המערער נסיבות המקרה מראות כי מחלת הסוכרת פרצה לראשונה לאחר שהיה נתון במשך תקופה ממוקדת בדחק נפשי מתעצם משמעותי ביותר עבורו, שבא לידי ביטוי ברור בתסמינים נפשיים, שינוי אישיותי, הסתגרות, פחדים דיכאון וחרדה. דחק זה הלך והתעצם במקביל לעליית רמות הסוכר שהביאו לאבחנת מחלת סוכרת, כאשר מתקיימת סמיכות אירועים שגרמו לדחק נפשי שנמשך בצורה רציפה עד להתפתחות מחלת הסוכרת אצלו. לפני כן לא היו לו גורמי סיכון להופעת סוכרת מסוג 1, ובכל מקרה לא היו גורמי סיכון המהווים את המחלה ויש צורך בגורם הדק סביבתי נוסף כדי להפוך פוטנציאל למחלה ממושכת. מהלך המחלה והבדיקות בגיל מבוגר מצביעים על מחלת סוכרת מסוג 1. במקרה של המערער הדחק הנפשי אותו חווה היה עבורו קשה ואף חריג בעוצמתו ונמשך עד להופעת סימני הסוכרת לאחר ובמקביל לתקופה של דחק שכזה. מצב זה מצביע בסבירות גבוהה מאוד על קשר סיבתי בין מצב הדחק והופעה של מחלת הסוכרת. אין מדובר באירוע דחק שמסתיים מסוג טריקת דלת, אלא בדחק מתמשך שמקורו ברצף אירועים שגרמו לתגובה מתגלגלת ולעתים מתעצמת של דחק נפשי.
בהמשך לאמור, נקבע כי יש לאמץ את עיקרי העובדות עליהן העיד המערער כפי שהן נתמכות בתיעוד הרפואי ובראיות נוספות ביחס לכך שהמערער השתוקק לצאת לקורס קצינים זמן רב לפני יציאתו לקורס בפועל. זמן מה לפני שנת 2012 נעשה על ידיו ניסיון לצאת לקורס שלא צלח הואיל ונתונים שלו לא התאימו לכך, אך בשל שאיפתו, השתוקקותו והתעקשותו לצאת לקורס ובשל הערכת מפקדיו ועזרתם בכך, לא רצה לוותר על חלום חייו, ולאחר התערבות של מפקדיו התקבל לקורס הכנה לקורס קצינים שגם בו התקשה ובסופו של דבר עבר אותו בעזרת מפקדיו בסוף שנת 2012. בסופו של דבר הצליח לסיים את הקורס בבה"ד 1 והמשיך בקורס ההשלמה החילית. זמן מה לאחר תחילת הקורס, נטען כלפיו במהלך מבחנים שנערכו במחשב שהוא העתיק במבחן ולאחר מכן נמסר לו שהוא עובר לתהליך הדחה בפני מפקדיו ברמות השונות ובמשפט צבאי על כך, והוחלט על הדחתו. בתצהיריו טען שלא העתיק במבחן וההאשמה כלפיו הייתה שקרית, אך בעדותו אישר שהוא הודה בהעתקה במשפט הצבאי. גם מפקד בית הספר אישר שהמערער לא התכחש בפניו להודאתו בהעתקה במשפט, והביע חרטה על כך, ודווקא משום כך המליץ על החזרתו לקורס.
זאת ועוד, נקבע כי עולה מעובדות אלו, שעל אף שניסיונותיו הרבים של המערער להתקבל לקורס ולסיים אותו לא צלחו ובניסיון האחרון הודח מהקורס לאחר שהודה ונשפט על העתקה בקורס והודח בשל כך, דבר שגרם לו לטראומה קשה, המשיך להתמיד בניסיונותיו לחזור להשלמה החילית ולהשלים את מסלול הקצונה. על רקע זה ניתן להבין את גודל המשבר והדחק בו היה נתון לאחר שחלום חייו המתמשך על אף כל כישלונותיו להשלים את מסלול הקצונה נגוז בשלב מאוד מתקדם, והיה צריך לחזור בבושת פנים להמשך שירות הקבע שלו לאחר שהודח מקורס הקצינים. בעניין זה תומכת גם עדותו של פרופ' רפפורט, וגם עדותו של מפקד בית הספר ושל חברו, ביחס לעוצמת הדחק הנפשי בו היה נתון. יש בכך כדי להצביע על אופיים החריג של אירועי הדחק המתמשכים בשירות הצבאי, בו מתקיימים הליכי משמעת משפטיים בעלי אופי פיקודי, הכולל אמצעי ענישה ייחודיים למשפט צבאי והשלכות ביטחוניות בהכשרה של קצין בחיל האוויר.
יתרה מכך, נקבע כי כאמור, ביחס למחלוקת בין המומחים יש להעדיף את מסקנותיו של פרופ' רפפורט, אשר הצביע על ספרי הרפואה המובילים בנושא וניירות עמדה של ועדות לסוכרת של אגודות מקצועיות בארץ ובעולם, לפיה דחק גופני או נפשי רצוף או מתמשך יכול להביא לפריצת סוכרת לסוגיה השונים בהנחה שלא הייתה עדות לסוכרת קודם לכן. נסיבות המקרה מראות כי מחלת הסוכרת פרצה לראשונה לאחר שהמערער היה נתון במשך תקופה ממוקדת וממושכת בדחק נפשי קשה ביותר, בדחק נפשי מתעצם שבא לידי ביטוי ברור בתסמינים נפשיים, שינוי אישיותי, הסתגרות, פחדים דיכאון, וחרדה. דחק זה הלך והתעצם במקביל לעליית רמות הסוכר שהביאו לאבחנת מחלת סוכרת, כאשר מתקיימת סמיכות אירועים שגרמו לדחק נפשי שנמשך בצורה רציפה עד להופעת מחלת הסוכרת. לפני כן לא היו לו גורמי סיכון להופעת סוכרת מסוג אחד, ובכל מקרה לא היו גורמי סיכון המהווים מחלה כשלעצה והיה צורך בגורם הדק סביבתי נוסף כדי להפוך פוטנציאל למחלה ממושכת. השגתו המרכזית של פרופ' וייס הייתה בשל משך הזמן הרב שחלף בין אירועי הדחק ובין אבחון המחלה, ועל כך ניתנו תשובות סבירות של פרופ' רפפורט, שמדובר באירועי דחק קשים מתפתחים ומתמשכים ממועד הופעתם עד לאבחון המחלה. לאור זאת נקבע כי קיים קשר סיבתי עובדתי ורפואי בין אירועי הדחק האמורים ובין הופעת המחלה. יתרה מזאת נקבע כי אירועי הדחק הקשים היו בעוצמה רבה, והיו קשורים וייחודים לאופי הצבאי, בכך שמדובר במסגרת פיקודית ובענישה בעלת אופי צבאי, כמו גם העובדה שלאחר הדחתו היה צריך לחזור ליחידה בה שירת קודם לכן כשהוא מושפל מול חבריו. על אף כל הכישלונות החוזרים ונשנים, המשיך בניסיונותיו הבלתי נלאים לחזור לקורס וכגודל הרצון וההשתוקקות לכך כך הייתה עוצמת הטראומה תחושת הבושה והאכזבה ועצמת הדחק הנפשי והגופני בהקשר למרכיבים הצבאיים כאמור לעיל. בכך מתקיים אף הקשר הסיבתי המשפטי. לאור האמור, נקבע כי הערעור מתקבל והוכח ברמה הנדרשת מעבר למאזן ההסתברות שיש להכיר בנכות המערער בגין מחלת סוכרת מסוג אחד כנכות שנגרמה לו תוך כדי ועקב שירותו בצה"ל. קצין התגמולים חוייב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.
לסיכום, הערעור מתקבל.
המערער יוצג ע"י: עו"ד פנחס ברזילי ; המשיב יוצג ע"י: עו"ד מירן ספר
