המחוזי זיכה מחמת הספק נהג משאית שסטה ממסלולו, פגע ברכב הסעות וגרם למותם של 5 נוסעים. נקבע כי לא ניתן לשלול במידה הנדרשת את התרחיש שהעלה הנהג לפיו תקלה מכנית, ממש בסמוך לאירוע התאונה, גרמה לנעילת הגלגלים וכתוצאה מכך לסטיית המשאית מנתיבה ופגיעתה ברכב ההסעות
עסקינן בערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. הערעור הוגש על ידי הנאשם-המערער כנגד הרשעתו, ולחילופין כנגד חומרת העונש. המערער הינו נהג משאית שבעקבות בלימה בכביש, שסיבתה עומדת במרכזו של ההליך, התנגש ברכב הסעות וכתוצאה מכך נהרגו חמישה אנשים. אין חולק כי בשניות טרם שהמשאית פגעה ברכב ההסעות ננעלו גלגלי הסרן האחורי של התומך, וכתוצאה מכך היא סטתה לנתיב הנגדי שם נסע אותה עת רכב ההסעות. בית המשפט לתעבורה קבע כי הנאשם גרם בהתנהגותו הרשלנית למותם של חמישה בני אדם והשית עליו מאסר בפועל לתקופה של 32 חודשים, פסילה למשך 25 שנים ופיצוי כספי למשפחת כל אחד מהמנוחים בסך 7,000 ₪ ולכל אחד מהנוסעים הנוספים פיצוי כספי בסך 3,000 ₪.
המדינה טענה שהדבר היה כתוצאה מלחיצת המערער על דוושת הבלם, לאחר שהבין שהוא נוסע מהר מידי ולאחר שהבחין ברכב ההסעות. בכך, הוא נהג באופן בלתי זהיר ורשלני ולכן יש להותיר את הרשעתו על כנה.
מנגד, טען המערער כי נעילת גלגלי הסרן האחורי של התומך הייתה תוצאה של תקלה טכנית. נטען שנעילת הגלגלים הייתה תוצאה של השתחררות או קריעת צינור אויר ממערכת "בלם המקסי" של התומך.
כב' השופט י' ליפשיץ פסק כי דין הערעור להתקבל, ויש לזכות את המערער, משום שקיים ספק סביר בנוגע לאשמתו באופן כללי, ובפרט בנוגע לגורם שהוביל לנעילת הסרן האחורי של התומך. בסופו של דבר, עדיין נותר ספק סביר בנוגע לגורם שהוביל לנעילת הגלגלים וההגנה הציגה תרחיש אפשרי, מבוסס למדי ולו ברמת הספק הסביר, ושלא נסתר. מנגד, המדינה לא עשתה מאמץ של ממש בניסיון לסתור את אותו תרחיש. הצדדים הצביעו על 3 הגורמים האפשריים שיכלו להביא לירידת לחץ האוויר, להפעלת בלם המקסי ולנעילת הגלגלים. הראשון קריעת הצינור המוביל לבלם, כפי שטענה ההגנה. המדינה הפנתה לכך כי צינורות נוספים הוצאו ממקומם או היו חסרים. לכן, נטען שלא מן הנמנע שבמהלך "בזיזת" המשאית, הוצא גם ה-צינור ממקומו. חלקים שונים במשאית היו חסרים וזאת לאחר ש"נבזזה" באופן חלקי. המשאית היתה מאוחסנת במגרש מטעם ובאחריות המשטרה. המדינה הייתה אחראית על שמירת המשאית, שהיא ה-ראיה בתיק, וכשלה בכך. מדובר במחדל העומד כולו לפתחה. בית המשפט העיר שאין כל היגיון בניתוק ה-צינור, שהרי הוא לא נגנב, ואף אינו מחובר על פני הדברים לפריט בעל ערך שנגנב. הגורם השני שיכול היה להביא לירידת לחץ האוויר, להפעלת בלם המקסי ולנעילת הגלגלים, הוא צינור אויר שלטענת הבוחן נמחץ משום קריסת תיבת ההילוכים (בעקבות התאונה) ומנע הספקת אויר לצנרת האוויר של הבלמים, דבר שהוביל להפעלת בלם המקסי. דא עקא, שהמדינה לא הביאה ולו קצה חוט לעצם קיומו של הצינור "המעוך". הגורם השלישי שיכול היה להביא להפעלת בלם המקסי, היה צינור המוליך אויר ל"כרית אוויר" עליו "יושבת" קבינת המשאית. הצינור שהוליך אויר לכרית האוויר תוקן כבר בזירת התאונה.
בנוסף לאמור, נקבע כי יש לשקול לחובת המדינה את העובדה שבאותו שלב של הזזת המשאית, לא נכח אף גורם מקצוע משטרתי שיכול היה לתעד או להעיד על שהתרחש. זאת ועוד, מטעמים שלא הובהרו וחרף העובדה שהזירה היתה מצולמת במצלמת כביש, המדינה לא הורידה את הקבצים הרלוונטיים שתיעדו זאת, ובכל מקרה הסתפקה בהגשת רק פרק הזמן הרלוונטי לתאונה. בית המשפט קמא העדיף את עדויות הבוחנים שהעידו כי המשאית נסעה במוסך, על פני עדות הבוחן שלא ניתן היה להזיז את המשאית בנהיגה. נקבע כי בכך ישנה בעייתיות שלכל הפחות מקימה ספק לטובת המערער. איש מהבוחנים לא נהג במשאית, ורק אחד מעובדי המוסך נהג במשאית באותו יום, אך הוא לא הובא לעדות מטעם המדינה. בנוסף, אחת הבדיקות החשובות שהבוחן היה אמור לבצע אותו יום, היא תקינות בלמי המשאית. בפועל, בוצעה בדיקה רק לסרן הקדמי של המשאית, בעוד שהסרן האחורי לא נבדק במתקן ובמקום זאת פורקו הגלגלים ובוצעה בדיקה ויזואלית בלבד. בדיקה אחרונה זו היא גם פחות אמינה וגם יותר ארוכה וקשה לביצוע. משכך, משמעות אימוץ קביעת בית המשפט קמא ולפיה בלם המקסי היה משוחרר, היא כי הבוחן לא הצליח להבחין בנתון כה מרכזי ובסיסי במשאית עד כי החליט, מיוזמתו, לעבוד קשה יותר בכך שפירק את הגלגלים וכיוב'. מנגד, אימץ בית המשפט קמא את קביעת הבוחן כי בעת הבדיקה, ה-צינור היה מחובר ולא היו דליפות אויר. די באמור לעיל כדי להביא למסקנה כי הוטל ספק סביר באשמת המערער. יתרה מכך, כפי שטען המערער, שני הצדדים אחזו בבית המשפט קמא בגרסה ולפיה בלם המקסי פעל, אך בהכרעת הדין עמדה זו נשללה, כשאין אף מומחה או איש מקצוע התומך בכך.
יתרה מזו, נקבע כי המדינה לא דאגה לשמור על המשאית -ה-ראיה. הדבר מהווה מחדל חקירתי של ממש. למעשה, במקום שהמערער יצטרך להוכיח ברמה של ספק סביר שלא הוא גרם לתאונה, הוא נאלץ, על כורחו ורק משום מחדל המדינה, להראות מה אירע או לא אירע בתקופה שלאחר התאונה ובעת שהמשאית היתה מאוחסנת במגרש שבאחריות המדינה. הודגש כי מחדל המדינה לא הביא כשלעצמו לזיכוי, אך כשהוא מצטרף ליתר הנימוקים שהובאו לעיל, ויש לו משקל מצטבר. לסיכום, נקבע כי בשים לב לרף ההוכחה הנדרש בפלילים, המדינה לא עמדה בנטל שהוטל על שכמה ולכן יש להורות על זיכוי המערער מחמת הספק. כב' השופט ש' מנדלבום הוסיף כי כפי שנקבע ביחס ל"ספק הסביר" הנדרש לצורך זיכויו של נאשם, "נאשם יצא רשע בדינו רק אם כל החלופות - חוץ מהרשעתו- אין בהן יסוד של סבירות" (ע"פ 6251/94 בעניין בן ארי). במקרה דנן, לא ניתן לשלול במידה הנדרשת את התרחיש שהעלה המערער לפיו שחרור, "פקיעת" ה- צינור, ממש בסמוך לאירוע התאונה, הוא שגרם לנעילת הסרן האחורי של התומך וכתוצאה מכך לסטיית המשאית בה נהג המערער מנתיבה ופגיעתה ברכב ההסעות שנסע בנתיב הנגדי באופן שגרם לתאונה המחרידה.
לסיכום, המערער זוכה מחמת הספק.
המערער יוצג ע"י: עו"ד יוסי יעקובי; עו"ד תומר גונן ; המשיבה יוצגה ע"י: לא צוין
