בית משפט השלום בחדרה חייב מורה לשל"ח לפצות ב-30 אלף שקל עובד של רשות הטבע והגנים, בעקבות פוסט משתלח שפרסם בעמוד הפייסבוק של הרשות בו שטח טענות שונות על מחדלים קשים והזנחה של הגן הלאומי נחל אלכסנדר, אותם ייחס בין היתר לתובע. השופטת: "אהבת טבע אינה עילה לרמיסת כבוד האדם, שהזכות לשם טוב היא חלק ממנו"
התובע הוא עובד רשות הטבע והגנים שכיהן בזמן הרלוונטי לתביעה כמנהל הגן הלאומי נחל אלכסנדר. הנתבע הוא מורה לשל"ח אשר פקד את הגן עם תלמידיו. במרץ 2016 הגיש התובע תביעה נגד הנתבע לבית משפט השלום בחדרה, שבמרכזה ניצב פוסט שכתב הנתבע בעמוד הפייסבוק של הרשות כחצי שנה קודם לכן.
בפוסט כתב הנתבע בין היתר כי מתבצע "רצח" של הגן הלאומי, שהתחיל בהשמדת הדיונות ועולם החי והצומח העשיר שהיה בו, המשיך בניהול "הברברי" (כך נכתב) של חוף בית ינאי ומניעתו מאלפי אנשים, פעולות הרס סביבתי "נרחבות ומטורפות", הזנחת הנחל בחלקים מסוימים, חוסר נוכחות ואי אכיפה והתעלמות ממפגעי הזוהמה שבו וממפגעים הורגי חיות אחרים. כל זאת, כנכתב בפוסט, בניצוחו של התובע, אותו כינה הנתבע "מורם מעם" והוסיף כי "הציבור בשבילו הוא אפר ועפר" וכי "הרס בבורות ובשיטתיות פנינות חמד נדירות בטבע".
הנתבע הוסיף וכתב כי מאות התלמידים אותם הוא מביא לגן יחונכו להבין את "הנזק, הברבריות והוונדליזם" ויבינו כיצד הוריהם "מממנים את האבטלה הסמויה והמשכורות הלא מוצדקות לעובדים בטלנים שלא עושים את עבודתם, שהיא מהות הרט"ג בנחל אלכסנדר". את הפוסט סיים הנתבע במילים "אני מאמין ומקווה כי עוד עשרות מדריכים ומורים כמוני ילמדו כך את חניכיהם. אתכם לא מעניין להרוס את הארץ ואת הטבע על חשבוננו - אנחנו נדאג שאתם תשלמו לבסוף מחיר כבד, ואקווה שאישי, על מדיניותכם".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בעקבות הפוסט האמור, שיגר עורך דין מטעם רשות הטבע מכתב לנתבע, בו טען בתמצית כי למרות שהרשות מקבלת בברכה כל תלונה של אזרח ובודקת אותה נאמנה, הפוסט רצוף טענות שקריות שמהוות פרסום לשון הרע וכל מטרתן להשפיל את התובע ולפגוע במשרתו. הנתבע מצדו, השיב כי עבד רבות מול גורמי הרשות וזהו "המקרה היחיד בו מנהל שמורה מתעלם מבעיות בטיחות, שמירת טבע, פגיעה בבע"ח, אי ביצוע תפקידי עובדים, וכו'". עוד הוסיף כי אין לו כוונה לפגוע באיש, אך "בריונות משפטית ארגונית מול אזרח, להגנת מנהל שסרח - אינה בתום לב".
אשר על כן, עתר התובע לחייב את הנתבע לפצותו ב-50 אלף שקל על פרסום לשון הרע נגדו, הן בפוסט בפייסבוק והן במכתב התשובה לרשות. עוד עתר לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות בעמוד הפייסבוק של הרשות. הנתבע מנגד, לא הכחיש את הפרסומים, אולם טען כי עומדת לו הגנת אמת בפרסום והוסיף כי הסיר את הפוסט שעות אחדות לאחר פרסומו.
השופטת קרן אניספלד קבעה כי לפי אמת-המידה האובייקטיבית שעניינה בהבנתו של קורא סביר, הפוסט יחס לתובע שורה ארוכה של מעשים והתנהגויות חמורים כלפי הגן שעליו הוא הופקד כעובד רשות הטבע והגנים, וכלפי הציבור שזכאי להפיק הנאה מהגן. בעניין זה הזכיר השופטת כי בפוסט נכתב כי התובע אחראי במעמד בכיר (שכונה על דרך השאלה 'מנצח') לרצח הגן על ערכי חי וצומח שבו, לניהול ברברי של חוף בית-ינאי שנכלל בגן, לפעולות הרס סביבתי שתוארו 'נרחבות ומטורפות', להזנחת הנחל ולהתעלמות ממפגעים.
עוד ציינה השופטת כי הנתבע לא הסתפק בכך אלא בחר גם לנתח את אופיו והתנהלותו של התובע באופן אישי. בתוך כך כינה אותו הנתבע מורם מעם שרואה עצמו כמנהל אדיר, הציגו כמי שאינו נגיש לציבור שכן אינו מושג ואינו עונה, וקבע שהציבור הוא 'אפר ועפר' עבורו. התובע הואשם עוד בכך שהרס בבורות ושיטתיות פנינות חמד נדירות בטבע, ולבסוף כונה גם (יחד עם אחרים) עובד "בטלן" שלא עושה את עבודתו תוך שהוא נהנה ממשכורת לא מוצדקת.
"לא מכתב תלונה אלא מניפסט נאצה"
"לפי קנה מידה אובייקטיבי מדובר בפרסום שטבול כל-כולו, ראשיתו ואחריתו, בדברי לשון הרע רעים, קשים, בוטים ופוגעים", כתבה השופטת. "מי שכתב אותו לא בחל במילים אלא נתן דרור ליצריו ולשונו בלי לרסנם; אין בו צל-צילו של איפוק או מידתיות. הוא מנגינה צורמת ללב ולאוזן שתוויה ביטויים כ'רצח', 'השמדה', 'ברברי', 'הרס', 'מטורפות', 'בורות'". לפיכך, סברה השופטת, מדובר בפרסום שמקיים בגלוי את מלוא רוחב היריעה של ביטויי לשון הרע.
לא זו אף זו, קביעה זו מתעצמת, לדעת השופטת, בשל כך שהפוסט לא הוגבל לאירוע תחום בזמן או למעשה מסוים שיוחס לתובע, אלא נוסח באופן גורף לגבי מלוא ההיבטים שנוגעים לתפקודו של התובע בגן וליחסי האנוש שלו וכישוריו שקשורים לעבודתו. לשיטתה, הפוסט מעביר מסר רם וברור לפיו התובע ממלא תפקיד ברשות הטבע והגנים ובגן במעמד של 'אוכל חינם', ולא זו בלבד שאינו מקיים את חובותיו, אלא שהוא מבצע את עבודתו באופן מזיק ופוגעני שאין לתארו אלא כניצוח על מעשה רצח של הגן. "זהו אינו מכתב תלונה אלא מניפסט נאצה", כתבה השופטת.
בכל הנוגע לתוכן המכתב ששלח הנתבע לרשות הטבע והגנים בתגובה לפנייתה אליו, קבעה השופטת כי הוא מספק תימוכין לפוסט ומבטא עמידה של הנתבע על המסר והתכנים שנכללו קודם לכן בפוסט, תוך התייחסות לתובע כאל 'מנהל שסרח'. לפיכך, לשיטתה, יש לתת לכך משקל ומשמעות והנתבע אינו יכול להתהדר בכך שפעל להסרת הפוסט שעות לאחר שפורסם אך לדבוק לאחר מכן בתוכנו. לכל הפחות, נקבע, המכתב מתַקֵף את הפוסט ומראה כי הוא ביטא את דעתו המגובשת של הנתבע על התובע, והדבר משליך על יכולתו לטעון כי הפוסט פורסם במעידה של רגע, 'בעידנא דריתחא'. על כן, שני הפרסומים מהווים לשון הרע לפי החוק.
בכל הנוגע לתחולתה של הגנת האמת בפרסום, ציינה השופטת כי לשיטת הנתבע יש קשר ישיר בין אי-מתן מענה לפניותיו לרשות ולתובע לבין התוכן הקשה והאישי שפרסם עליו, אלא שכל אותן פניות קודמות לא הוכחו, בעל-פה או בכתב, לתובע או לגורם אחר בגן, מלבד בקשה יחידה לקבל פרטי יצירת קשר עם הגן. לדעת השופטת, אין בפניה זו כל תלונה קונקרטית על התנהלות הגן והתובע ואין בה כדי להצדיק את השתלחותו של הנתבע בפוסט תוך תיאור התובע כלא זמין ולא מושג והצגתו כמנותק מציבור באי הגן וכינויו 'מורם מעם'. לפיכך, לא מתקיימת הגנת האמת בפרסום על רכיב זה של הפרסום.
אשר לטענות למחדלים בטיפול בגן, ציינה השופטת כי אילו ציין הנתבע בפוסט כי בתאריך נקוב ביקר בגן, מצא שיש בו פסולת זרוקה ותיעד זאת בתצלום – הייתה עומדת לו הגנת 'אמת דיברתי' ביחס לפרסום שזה תוכנו וזה טיבו. עם זאת, הנתבע לא בחר בפרסום עובדתי, מדוד ותחום, אלא זעק זעקת הוקעה וגינוי גורפת, מוקיעה ומתריסה כלפי התובע אישית. לפיכך, בכל הנוגע לאמירות הגורפות, הבוטות, שנמנו בפוסט בנושאי ניקיון ותחזוקה, לא הוכחה הגנת 'אמת הפרסום'. גם סירוב הרשות להיענות להצעת הנתבע לערוך מבצעי ניקיון בגן בסיוע תלמידים מתנדבים אינו עילה לפרסום על-אודות התובע או לטענות נגדו.
עוד הוסיפה השופטת כי 'דילוגו' של הנתבע מפניה יחידה שאין בה תלונה קונקרטית על מפגע או מחדל בגן אל פרסום הפוסט הפוגעני, אינו עשוי להתפרש בסופו של יום אלא כמעיד על רצון להטיל דופי, לא על רצון להביא מפגע או מחדל בגן על תקנתו.
"קו ברור עובר בין זכותו של הנתבע למתוח ביקורת לבין פגיעה בשמו הטוב של עובד"
בהמשך דחתה השופטת גם את טענות התובע למחדלים נוספים בטיפול בגן, בתחום הבטיחותי והאקולוגי. נקבע, כי השגות הנתבע על מדיניות הרשות בנושאים אקולוגיים היו טעונות ביסוס באמצעות חוות-דעת מומחים לשם הוכחת הגנת אמת הפרסום, אך הן לא הוגשו והנתבע ביקש להוכיחן בהבל-פה, על-סמך עדותו היחידה בלבד. מנגד, חוות-הדעת שניתנו התובע לא נסתרו. זאת ועוד, אפילו היה הנתבע מצליח לערער על מדיניות הרשות בתחום האקולוגי והסביבתי, לא היה בכך לדעת השופטת להצדיק את הפרסום האישי המשמיץ והפוגעני שנקט נגד התובע באופן אישי. בנוסף, הוכח כי לתובע לא היה שיקול-דעת או מעמד להתנגד למדיניות הרשות, שהיא מעסיקתו, לאחר שהיא נקבעה ואומצה.
עוד התייחסה השופטת לטענות הנתבע כי דובר בביקורת לגיטימית ובחובת פרסום ציבורית. בעניין זה סברה השופטת כי התביעה לא כיוונה להשתקת ביקורת לגיטימית אלא מטרתה שימת גבול לפרסום פוגע, בוטה, שעיקרו לא גופו של ענין אלא 'גופו' של אדם. עוד הוסיפה כי התובע אינו עומד בראש הרשות אלא הוא עובד שכיר בה שכפוף למדיניותה והחלטותיה. לפיכך, קו ברור עובר בין זכותו של הנתבע למתוח ביקורת על הרשות ובעלי תפקיד בה באמצעים הקבועים בחוק – באורח ענייני ומידתי תוך הקפדה על תיאור מלוא העובדות הרלוונטיות לאשורן, לבין פגיעה בשמו הטוב של עובד הרשות במלים בוטות, צורמות, שפגיעתן קשה ואין בצדן כל תיאור של תלונה או אירוע קונקרטיים אלא רק אמירות והצהרות גורפות.
עוד הוסיפה השופטת כי גם אם טענות הנתבע נגד הרשות והתובע היו נמצאות כנכונות, אלו אינן מכשירות את הפוסט שנקט נגד התובע באופן אישי ולא הובאה שמץ ראיה שתצדיק שימוש בביטויים שקשר לתובע בפוסט, בהם 'רצח' של ערכי טבע, 'ניהול ברברי' של הגן, 'פעולות הרס סביבתי נרחבות ומטורפות', והתנהלות שעיקרה 'הרס בבורות ובשיטתיות'.
לסיכום חלק זה, קבעה השופטת כי לא מתקיימת כל הגנה על הפרסומים בנסיבות העניין. "אהבת טבע אינה עילה לרמיסת כבוד האדם, שהזכות לשם טוב היא חלק ממנו", כתבה. "מי שטוען לעוול אינו עשוי לתקנו על-ידי גרימת עוול אחר".
בקביעת סכום הפיצוי התחשבה השופטת בעובדה שהנתבע הסיר את הפוסט לאחר 14 שעות, אך מנגד בכך שהסרתו לא ביטלה אותו ביחס לכל מי שצפה בו, שיתף אותו, העבירו הלאה קודם לכן או עשה אותו נושא לשיחה. אשר על כן, יפצה הנתבע את התובע ב-30 אלף שקל, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 13,700 שקל. עתירת התובע לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות נדחתה, שכן הנתבע ממילא סירב להתנצל וחיוב בעל-דין בהתנצלות כפויה מאיין את תכליתה. מעבר לכך, העמדה המקובלת היא כי בית-המשפט אינו מוסמך לחייב צד בפרסום הודעת התנצלות. התובע יוצג בהליך ע"י עוה"ד עמית לויתן ואורית בשן. הנתבע יוצג ע"י עו"ד חגית ברינקר-ברק.
