חדשות

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של הרב עזרא שיינברג, שהורשע בביצוע עבירות מין במסווה של טיפול בנשים שביקשו את סיועו. בתוך כך, מתחו השופטים יוסף אלרון ואלכס שטיין ביקורת על הסדר הטיעון שנערך עם שיינברג, בנימוק שהעונש שהוטל עליו – 7 וחצי שנות מאסר, אינו הולם כלל את חומרת מעשיו

המערער, עזרא שיינברג, הורשע על פי הודאתו כחלק מהסדר טיעון בשורת עבירות של מעשים מגונים, ניסיונות אונס, ועוד. על פי כתב האישום המתוקן, שימש שיינברג במשך כ-15 שנה ראש ישיבת "אורות הארי" ורב קהילה, והיה בעל מעמד ודמות משפיעה שרבים פנו אליו לייעוץ ולתמיכה. המתלוננות פנו לשיינברג, ועל רקע זה הוא ביצע בהן את העבירות.

במסגרת הסדר הטיעון, התחייבה התביעה לטעון לעונש ראוי שלא יעלה על מאסר בפועל בן 8 שנים ו-9 חודשים, לצד עונשים נלווים. בשל הרקע לכריתת ההסדר, העונש שהתביעה טענה לו, והציפיות של שיינברג, הסתפק בית המשפט המחוזי בבחינת השיקולים לקביעת מתחם העונש הראוי – בלי לקבוע מתחם מסוים. בסופו של יום, הטיל בית המשפט על שיינברג עונש מאסר בפועל בן 7 שנים וחצי, שני עונשי מאסר על תנאי ופיצויים למתלוננות.

על כך הגיש שיינברג ערעור לבית המשפט העליון, שהופנה נגד חומרת עונשו. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קבע את מתחם העונש הראוי, וכי השגיאה באה לביטוי קונקרטי משום שנמצאה קשת רחבה של ענישה בעבירות מסוג זה. עוד הוסיף כי בית המשפט המחוזי נתן משקל רב מדי לנסיבות שקשורות בביצוע העבירה, ומשקל נמוך מהראוי לנסיבות המקילות, לאפשרות לחרוג ממתחם העונש הראוי בשל שיקולי שיקום ולענישה במקרים קודמים שההגנה הגישה לעיון בית המשפט. הוא הדגיש את הודאתו, את קבלת האחריות על מעשיו ואת העובדה שהסדר הטיעון חסך עדות חוזרת של המתלוננות.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

השופטים פוגלמן, אלרון ושטיין דחו את הערעור. לדברי השופט פוגלמן, שיינברג עשה במתלוננות מעשים שמבחינתו היה להם אופי מיני ושמטרתם הייתה סיפוקו המיני, אולם מנקודת מבטן היה מדובר בטיפול, ולא היה לדברים היבט מיני כלל. לפיכך, אף אם הייתה למי מהן "תלות נפשית ממשית" בו, אף לא אחת מהן הסכימה לעשיית מעשה מיני בה בשל כך. על כן אין בנסיבות העניין תחולה לסעיף 347ב לחוק העונשין, העוסק ביחסי מין בין כהן דת לאדם שקיבל ממנו ייעוץ או הדרכה וקובע עונש של 4 שנות מאסר בעניין.

עוד ציין פוגלמן כי לאחר בחינת העונש שקבע בית המשפט המחוזי, אין מקום להקל בו וזאת לנוכח כמה שיקולים מחמירים בנסיבות הקשורות בביצוע העבירות: שיקול מחמיר ראשון הוא מהות העבירות, שעיקרן עבירות מין רבות של מעשה מגונה ואף עבירה של גרם מעשה אינוס ועבירת ניסיון אינוס. שיקול מחמיר נוסף עניינו מספרן ומשכן של העבירות. אלו, לדעת פוגלמן, מלמדים כי אין מדובר במעידה רגעית או במשובה חולפת, אלא שהמערער פעל בדפוס קבוע ועשה לו הרגל לפגוע בנשים בנות קהילתו. כמו כן, דפוס הפעולה שלו מצביע על ניצול מחושב של הזדמנויות שניקרו בדרכו, ואף בזאת יש היבט תכנון.

שיקול שלישי לחומרה, לדעת פוגלמן, נובע מכך שהמערער ניצל את מעמדו ואת האמון שנתנו בו המתלוננות. "המערער היה ראש קהילה ובעל השפעה רבה", כתב השופט. "המתלוננות היו חברות בקהילה. השפעתו הדתית עליהן הייתה גדולה. הן עשו להן רב ונתנו בו אמון. הן סמכו עליו בעניינים אישיים והסכימו לעשות ככל אשר הורה אותן... רבנים וגורמים אחרים שמשמשים ראשי קהילות ועמודי תווך בהן, עשויים לסייע סיוע רב לבני קהילה (ואחרים) שזקוקים לעזרה, לתמיכה ולהנחיה. המערער עצמו עשה זאת במקרים רבים. בשל כך הם קונים לעצמם מעמד בכיר בקהילה ואמון וביטחון מצד חבריה וחברותיה. בני הקהילה עשויים להפקיד את עצמם בידי ראש הקהילה כדי להיעזר בניסיונו וביכולותיו. הם עשויים לוותר במעמד זה על השליטה בגורלם או על חלק גדול ממנה משום שהם מאמינים שתצמח להם תועלת רבה יותר ממה שיורה ראש הקהילה... המערער ניצל לרעה את האמון של המתלוננות בו בשעתן הקשה. הוא הפעיל אותן לצרכיו במקום להיטיב את מצבן".

שיקול מחמיר רביעי בנסיבות ביצוע העבירה, לדברי השופט פוגלמן, נסוב סביב הנזק שגרם המערער למתלוננות, שהפגיעה באמון, תחושות ההשפלה והניצול, ירידת הביטחון העצמי וירידת הביטחון באחרים מלוות אותן בכל יום. לפיכך, נקבע, יש לתת לשיקולים אלו משקל הולם בבחינת העונש שנגזר על המערער. לצד זאת, נסיבות שונות עומדות לזכות המערער ובכל לזאת העובדה שהקים ישיבה ועמד בראש קהילה, סייע לרבים מבניה ובנותיה בהיבטים שונים בחייהם, ועברו נקי. יש לשים לב אף לגילו, למצבו המשפחתי (נשוי ואב ל-8 ילדים) ולמצב הרפואי של אמו. עניינים נוספים שנקבע כי יש לתת להם משקל הם הודאת המערער במעשיו והחיסכון בעדות חוזרת של המתלוננות, שיקול שדומה שהיה עיקרי בכריתת הסדר הטיעון, ואף אנו ניתן לו משקל הולם בבחינת העונש של המערער. עוד הוזכרו הפגיעה במעמדו ובמצבו הרפואי. בשקלול כל האמור, לא מצאו השופטים כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו של המערער ולכן אין מקום להקל עמו.

השופט אלרון הסכים לתוצאה של דחיית הערעור והוסיף כי  "לא ניתן שלא להזדעזע מהמעשים החמורים בהם הורשע, מעשים מכוערים ומעוררי סלידה, אשר פגעו פגיעות רעות וקשות בנשות קהילתו. אדם המהווה סמכות רבנית, סמכות תורנית וסמכות מוסרית סרח וסטה מדרך הישר אל מחוזות עבריינות המין הנלוזה ביותר". עוד ביקש אלרון להביע פליאה על הסדר הטיעון העונשי אליו הגיעו הצדדים, אף לאחר שהוצג הנימוק שעמד בבסיס ההגעה להסדר. לשיטתו, על אף שהעונש שהוטל על המערער על ידי בית המשפט המחוזי מצוי ברף העליון של טווח הענישה שעליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון, עונש זה אינו הולם כלל את חומרת מעשיו, אך מכל מקום, בנסיבות המתוארות, אין כל הצדקה להפחית מעונש זה.

השופט אלכס שטיין הוסיף כי גם לאחר שמיעת דבריו של הסניגור על סבלו של המערער ועל הלקח שלמד ממעשיו, לא היה מפחית מעונשו ולו יום אחד, משיקול הרתעתי. "המושג הרתעה בהקשר זה משמעו הצבת איום של עונש חמור בפני עבריינים פוטנציאליים כמשקל נגד לפיתוי לביצוע העבירה", כתב שטיין. "עונשים בגין עבירות אלו צריכים לחזק את ההרתעה הכללית נוסף על ההרתעה האישית. מדובר בעבירות קשות לגילוי, ולמרבה הצער, קלות לביצוע, דבר שמעצים את תמריץ העבריינים, דוגמת המערער דכאן, לספק את מאווייהם המעוותים על ידי הסבת פגיעה חמורה לקורבנות חסרי הגנה. בנסיבות אלו, יהא זה נכון להגדיל את עונשם של נאשמים באופן משמעותי כדי להרתיע אחרים". אשר על כן, הצטרף השופט שטיין לפליאתו של אלרון על הסדר הטיעון שהקל עם המערער יתר על המידה.

הערעור נדחה. המערער יוצג בהליך ע"י עו"ד מנחם רובינשטיין ועו"ד מורן סעדון. המדינה יוצגה ע"י עו"ד מורן פולמן.

ע"פ  2454/18