חדשות

ביהמ"ש לענייני משפחה חייב אישה לפצות גבר שניהלה עמו קשר מזדמן, לאחר שנכנסה להיריון למרות שטענה בפניו בכזב כי היא משתמשת בהתקן תוך רחמי. השופטת שוכנעה שנגרם לגבר נזק לא ממוני מעצם העובדה שהפך לאב בעל כורחו אך סירבה לפסוק לו פיצוי על נזק ממוני בדמות תשלום מזונות בהם חויב

הצדדים, שניהם חירשים אילמים, אינם בני משפחה אלא זרים שנפגשו לקשר אקראי פעמים בודדות. לטענת התובע, הכיר את הנתבעת בנסיבות חברתיות בשנת 2015 ובמסגרת היכרותם קיימו השניים יחסי מין פעמיים בלבד ולאחריהן נפרדו. התובע הוסיף וטען כי באותן פעמים הוא ביקש להשתמש באמצעי מניעה אך הנתבעת סירבה, תוך אמירה כי היא משתמשת בהתקן תוך רחמי למניעת הריון.

לטענת התובע, בחלוף כשנה וחצי יצרה עמו הנתבעת קשר באמצעות מסרון וביקשה שיקיים עמה יחסי מין. הוא מצדו נענה לבקשה, כשגם הפעם ביקש לטענתו להשתמש באמצעי מניעה אך הנתבעת טענה כי יש לה התקן תוך רחמי למניעת הריון וכי ממילא יש לה כבר שלושה ילדים והיא לא מעוניינת בהריון נוסף.

לאחר מספר שבועות, לגרסת התובע, שלחה לו הנתבעת מסרון בו ציינה במפורש כי שיקרה לו בנוגע להתקן והוסיפה כי אם היא בהיריון היא תעשה הפלה, אך אינה בהריון. לאחר מספר שבועות נוספים, כך טען התובע, פנתה אליו הנתבעת בדרישה לקבלת 10,000 שקל כתנאי לביצוע הפלה, סכום שגדל בהמשך ל-100 אלף שקל. משביקש לשלם את הסכום של 10 אלפים השקלים בתשלומים, הוסיפה הנתבעת ואיימה עליו ועל כן הגיש התובע תלונה למשטרה עקב סחיטה באיומים. בסופו של יום ילדה הנתבעת תאומים ובית המשפט פסק את מזונותיהם.

בעקבות ההשתלשלות האמורה, הגיש התובע תביעה נגד הנתבעת לפצותו על נזקיו הממוניים בדמות חיובו בכל תשלום מזונות בו ייאלץ לשאת כלפי ילדיו, ופיצוי בסכום העומד על 200,000 שקל עבור נזקיו הלא ממוניים, והפיכתו לאב בעל כורחו. לגרסתו, כתוצאה ממעשי הנתבעת מצא עצמו מרומה, פגוע, אב לתאומים מבלי שרצה בכך, מלא כלימה כלפי הוריו, בני משפחתו הדתיים ומכריו.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הנתבעת מצדה, טענה כי אין בחוק הישראלי התייחסות למושג של "גניבת זרע" וכי כל גבר יודע שיש חשש שכתוצאה מיחסי אישות עשוי להיוולד לו ילד ועליו מוטלת האחריות לנקוט צעדים שהדבר לא יקרה, אם אינו חפץ בכך. לפיכך, לשיטתה, התובע אחראי לתוצאת מעשיו. הנתבעת הוסיפה כי יש לה שלושה ילדים ולא היה בכוונתה להביא ילדים נוספים, ומחמת מצבה הרפואי לא ניתן היה לעשות הפלה ולכן נאלצה להביא את הילדים לעולם.

השופטת שפרה גליק קיבלה את התביעה בחלקה וקבעה כי גרסת התובע לפיה הנתבעת אמרה לו כי היא משתמשת בהתקן תוך רחמי כדי למנוע אפשרות של הריון ואף ביקשה ממנו שלא להשתמש באמצעי מניעה – הוכחה במלואה. כן הוכח שהנתבעת יזמה את המפגש המיני מושא התביעה וכי גם בהמשך היא לא נהגה בתום לב כשהתחייבה לבצע הפלה אם היא בהריון, דרשה מהתובע כסף לביצוע ההפלה, הגדילה את הסכום כשהסכים ולבסוף הסתבר שיש בכך סיכון רפואי.

מכאן, פנתה השופטת לבחון את המשמעויות המשפטיות של הקביעות העובדתיות שקבעה. בכל הנוגע לתביעה בגין נזקיו הממוניים הכלליים של התובע עקב תשלום מזונות, קבעה השופטת כי סעד כזה מתנגד עם עקרון "טובת הילד", שהוא יסוד מוסד בשיטתנו המשפטית. זאת, שכן משמעות תביעתו היא "נטילת" המזונות שהוא משלם וישלם לילדיו. עוד הוסיפה השופטת גליק כי הטענה של "גניבת זרע" התקבלה בפסיקה בארה"ב באופן מוגבל, ובישראל במקרים בודדים ובנסיבות חריגות מאד, שבהן ההריון לא נוצר כתוצאה מקיום יחסי מין, אלא שימוש שעשתה אישה בזרעו של גבר בלא ידיעתו ובלא הסכמתו.

גם בהיבט המוסרי סברה השופטת כי אין זה סביר מחד גיסא לחייב את האב במזונות ילדיו הקטינים ומאידך לחייב את האם בהחזר כל סכום מזונות שנפסק. בעניין זה, ציטטה השופטת את הפסיקה לפיה העובדה שכתוצאה מקיום יחסי מין נולדו ילדים אינה בחזקת "פלא", וכי חרף מה שאמרה הנתבעת לתובע היה עליו להביא עובדה זו בחשבון, ואף עם אמצעי מניעה. אשר על כן, דחתה השופטת את טענתו של התובע לקבל פיצויים בגובה המזונות שנפסקו נגדו לקטינים.

עוד בחנה השופטת את טענת התובע כי התנהגותה של הנתבעת מהווה עוולה נזיקית של "הפרת חוזה". בעניין זה, ציינה כי הקשר בין הצדדים היה אקראי ומזדמן והסתבר כי יחסי המין מהם נוצר ההיריון מושא התביעה לא היו חלק מיחסים מתמשכים בין בני זוג, אלא יחסים מזדמנים שאין בהם כדי להעיד על יצירת קשר ו"חוזה". עוד סברה השופטת כי גם העובדה שהנתבעת הייתה מוכנה לבצע הפלה (שלא התאפשרה מסיבות בריאותיות), גם היא מעידה על חוסר הנכונות לקשר מחייב. כפועל יוצא, אין מקום לטענה של הפרת חוזה.

בהמשך, דחתה השופטת גם את טענות התובע מכוח עילת התרמית. בעניין זה, קבעה השופטת כי התקיימו כל 4 היסודות הראשונים של עוולת התרמית, כלומר: הנתבעת הציגה לתובע היצג כוזב של עובדה בדבר שימושה בהתקן תוך רחמי; היא ידעה שאין כך פני הדברים, היא אף התכוונה שהתובע יוטעה ע"י המצג האמור, שכן ביקשה ממנו שלא ישתמש באמצעי מניעה; התובע אכן הוטעה ע"י הנתבעת ופעל כך על סמך המצג – היינו לא נזהר ולא השתמש באמצעי מניעה. עם זאת, לא ניתן לומר כי התנאי החמישי התקיים, ושלתובע נגרם ע"י כך "נזק ממון" – שכן נזק הממון הנטען הוא תשלומי המזונות וכבר נקבע כי לא ניתן לפסוק נזק כאמור. כמו כן, מאחר שכבר נפסק שיחסיהם של התובע והנתבעת לא חרגו מגדר יחסים אקראיים או מזדמנים, אין לחייב בפיצויים בגין עוולת הרשלנות. בכל הנוגע לעוולת הגזל ציינה השופטת כי אם הכוונה ב"גזל" היא ל"גניבת זרע", אזי שאין מקום להכיר בעילה זו שכן המדובר בשאלה ערכית מורכבת ביותר ואין היא עומדת כעילה עצמאית.

מנגד, סברה השופטת כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני. בעניין זה, ציינה השופטת כי אין לה ספק שהתנהגותה של הנתבעת גרמה לתובע נזקים נפשיים מעצם העובדה שהפך לאב בעל כורחו. מנגד, ציינה, גם אם מביאים בחשבון את אלמנט "הבושה", התובע אינו חרדי כמו במקרה אחר שנידון בפסיקה, ואפילו אינו דתי, שכן נכון היה לקיים יחסי מין שלא במסגרת קשר זוגי ולשם הנאה בלבד. עוד שקלה השופטת את תרומתו של התובע בהתנהגותו לתוצאה, וגם אם הנתבעת אמרה לו שהיא משתמשת בהתקן תוך רחמי, היה עליו להשתמש באמצעי מניעה. עם זאת, לשיטתה, אין זה סביר כי הנתבעת ששיקרה לתובע ונהגה עמו בחוסר תום לב תצא פטורה בלא כלום.

נוכח האמור, העריכה השופטת את נזקו של התובע ברכיב הלא ממוני בסכום של 40,000 שקל בלבד. בנסיבות המקרה, לא נעשה צו להוצאות. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד אילן הראל. הנתבעת יוצגה ע"י עו"ד רחלי קורן.

תלה"מ 33934-08-17