חדשות

ועדת הערר על החלטות קצין התגמולים במשרד הביטחון דחתה את עררו של חייל שטען כי לקה בסוכרת בעקבות דחק נפשי שאירע לו לאחר שהותקף על ידי עכברים בעת שהוצב בעמדת שמירה בגבול. נקבע, כי לא ניתן להכיר בקשר סיבתי בין האירוע להתפרצות המחלה גם בהתעלם מהעדרה של אסכולה רפואית מדעית התומכת בקיומו של קשר כזה

עניינו של ההליך בערר שנידון בפני ועדת הערר על החלטות קצין התגמולים של משרד הביטחון. לטענת העורר, במהלך שירותו הצבאי נקלע לאירוע יוצא דופן שגרם לו לדחק נפשי אשר שימש כטריגר להתפרצות מחלת הסוכרת מסוג 1. לדבריו, באחד הימים היה עליו להתייצב בעמדת שמירה בבסיס ולאיישה במשך כשעתיים רצופות, בתנאים לא סבירים.

לפי גרסתו, עמדת השמירה הייתה צרה מאד ובה התגודדו עשרות רבות של עכברים והתעופפו יתושים. במצב דברים זה, נאלץ העורר לעסוק, כל משך השמירה, בגירוש העכברים והתחמקות מעקיצות היתושים. לטענת העורר, הלחץ שבו חש היה מוגבר, שכן בניגוד לנהלים המחייבים שמירה בזוגות הוא שובץ לתורנות שמירה זו לבדו, ובקשותיו לצירוף בן זוג נדחו.

מספר ימים לאחר האירוע, החל העורר להרגיש שלא בטוב ולקה בסחרחורות, בחילות, כאבים ברגליים, עייפות, צימאון, שתיה מרובה וירידה דרסטית במשקל כמו גם יציאה תכופה ומוקצנת להטלת שתן. תלונותיו למפקדיו לא נענו ובחלוף כשלושה שבועות מהאירוע, בסוף שבוע בביתו שבמהלכו חש ברע, הובהל העורר על ידי הוריו לבדיקה רפואית בה אובחנו ערכים גבוהים ביותר שהובילו לגילוי מחלת הסוכרת שבה לקה.

העורר מייחס את הופעת המחלה להצטברות של תנאי השירות הקשים והאירוע הקונקרטי שחווה. לשיטתו, הקשיים בתנאי השירות באו לכדי ביטוי בפעילות הכרוכה לדבריו, בשעות שינה לא מספיקות ביחס למה שהיה רגיל, שינוי קיצוני בהרגלי התזונה, מסעות פיזיים קשים ביותר, פעילות לילית, אימוני נשק ולימודים במיקוש וחבלה, פעילות בשטח וחוסר שינה קיצוני בסמוך לאירוע השמירה. קצין התגמולים, לעומת זאת, אינו מכיר בקיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות של העורר לבין התפרצות מחלת הסוכרת, נוכח העדרה של אסכולה רפואית מוכרת התומכת בקיומו של קשר כזה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

חברי הועדה - השופטת בדימוס יעל אחימן, ד"ר קובי אסף וגב' ראלי רבינוביץ, דחו את הערר וקבעו כי לא הוכח קשר בין תנאי שירותו של העורר לבין התפרצות מחלתו. תחילה דנה הועדה בשאלה האם האירועים שגרמו למצבי דחק אצל העורר מוכרים בספרות הרפואית המחקרית כגורמים בעלי פוטנציאל לגרימת התפרצות המחלה. בעניין זה, המומחים שהעידו בפני הועדה היו חלוקים בדעתם בתשובתם לשאלה זו, אך לדעת הממסד הרפואי לא הוכח קיומה של אסכולה התומכת מדעית בקיומו של קשר סיבתי בין התפרצות מחלת הסוכרת 1 לבין מצבי דחק נפשיים ועדיין מוצע בנסיבות מסוימות להכיר בקשר זה.

עוד ציינה הועדה כי בהשוואת חוות הדעת מטעם הצדדים עולה כי חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב סבירה יותר ומתיישבת טוב יותר הן עם האסכולה הרפואית המוכרת והן עם השכל הישר. כך, נראה לחברי הועדה כי עדותו של המומחה שהעיד מטעם המערער לא הייתה בעלת משקל רב שכן הגם שהלה צרף לחוות דעתו רשימה ביבליוגרפית בת 36 מאמרים ו- 5 ספרים, אין ברשימה זו, למעט ציטוט אחד, כל הפניה ממוקדת לתמיכה בגישתו.

לגבי סמיכות המועדים שבין אירוע הסטרס להופעת הסוכרת, שני המומחים ציינו כי סוכרת מסוג 1 היא מחלה הנגרמת כתוצאה מהרס של כ-80% מכלל תאי הביתא בלבלב, שהם המקור הבלעדי בגוף לאינסולין. תהליך הרס תאי הביתא נמשך חודשים ולעיתים אף שנים עד תחילתם של הסימנים הקליניים ולכן העדר הסבר מצדו של מומחה העורר להופעת המחלה ימים ספורים לאחר האירוע הנטען - פוגם מאד במשקל עדותו.

מנגד, סברה הועדה כי המומחה מטעם המשיב מסר עדות מבוססת הנתמכת היטב בחומר המחקרי שצורף על ידו. כך, טענתו לפיה בספרי לימוד העוסקים בסוכרת, רפואה פנימית, רפואת ילדים או באנדוקרינולוגיה לא נכתב שדחק נפשי גורם להופעת סוכרת סוג 1  - נתמכה בספרות שהוצגה על ידו. לפיכך מסקנת הועדה הייתה כי גם ניתוח חוות דעת המומחים מלמד על כך שאין לקבל את קשר הגרימה שבין סטרס נפשי לבין התפרצות המחלה.

עוד ציינו חברי הועדה כי הפסיקה המנחה בארץ מעדיפה להשאיר פתח להכרעה חיובית המסתמכת על מצבים פרטניים וקונקרטיים של פגיעות שאינן נכנסות לתחום ההכרה המדעית, אך עדיין מעוררים תחושה כה חזקה של צדק נדרש עד שלשמה מותר יהיה גם לחרוג מן הכללים המדעיים לטובת מניעת עוול. היות וכך, והגם שלא הוכח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בהכרה בקשר הסיבתי שבין מצבי דחק נפשיים לבין התפרצות המחלה, פנתה הועדה לבחון האם מצבי הדחק הקונקרטיים שהוכחו במקרה זה, הכוללים את נתוניו המשפחתיים והאישיים של העורר והסיטואציה הקונקרטית שאפפה את מצוקתו, מצדיקים את ההכרה בקשר הסיבתי שלא על בסיס רפואי מדעי.

בנקודה זו, ההלכה המשפטית המנחה קובעת כי נדרשים שני אלמנטים לשם הוכחת הקשר הסיבתי: המבחן הסובייקטיבי והמבחן האובייקטיבי. בעניין זה, סברה הועדה כי ניתן להניח, לטובתו של העורר, כי אכן נקלע לסיטואציה מעוררת אי נוחות חריפה שכן הופעתם של עכברים נתפסת, בתרבות המערבית, כסימן לרעות המתרגשות ובאות, אם אסונות טבע ואם  מגיפות. לפיכך, הגם שהופעתם של העכברים אינו נתפס, רציונאלית, כאירוע מסכן חיים, למרות זאת כרוכה בהתרחשותו אי נוחות משמעותית.

בכל הנוגע למבחן האובייקטיבי קבעה הועדה כי ההתמודדות עם העכברים אינה קשורה למאפיינים המיוחדים של השירות הצבאי בהשוואה לחיים האזרחיים, אך  מצד שני נראה כי התקלות עם עכברים בחיים האזרחיים נראית שונה במובן זה שמתאפשרת נסיגה או התמכות באחרים, בעוד שבשירות צבאי לא רשאי היה העורר לסגת מן העמדה ולנטוש אותה אלא היה עליו להיוותר במקומו ולהמשיך בתפקידו עד סיום המשמרת. לדעת חברי הועדה, ספק רב אם בכך נמצא אכן מאפיין של שירות צבאי. 

מבחינת מצבו הנפשי הקונקרטי של העורר, קרי המבחן הסובייקטיבי, סברה הועדה כי יש לשים לב לשתי נקודות חשובות: האחת, שמשך התורנות היה שעתיים בלבד והשנייה, כי טענתו של העורר לפיה נכנס לפחד נוראי פאניקה ומתח נפשי אינה מגובה בכל תיאור קונקרטי של תגובותיו כתואמות פאניקה נוראית. כך, העורר אינו טוען כי חווה התפרצות ריגושית, כמו רעד, עילפון, טשטוש ראיה, אובדן שיווי משקל, קשיי נשימה וכו' ונראה כי הכיל את הסיטואציה למרות הקושי שבה. בנוסף, טענתו לפיה נפגע כביכול פיזית מן העכברים מבלי לציין כלל באיזה סוג פגיעה מדובר, אינה יכולה להתקבל שכן תיאוריו משקפים פעילות אינטנסיבית של גירוש העכברים. לפיכך, הניחה הועדה כי מצבו הנפשי הסובייקטיבי לא היה כפי שהוא מתאר, מה גם שהוא בחר שלא לדווח על הקושי במכשיר הקשר שעמד לרשותו בעמדה.

לסיכום קבעו חברי הועדה כי מבחינה אובייקטיבית האירוע שחווה העורר הוא גבולי מבחינת האפיון הצבאי, אולם מפגש עם עכברים הוא אירוע העלול להתרחש גם במציאות אזרחית. בהיבט הסובייקטיבי, מדובר בתורנות שמירה קצרה של שעתיים בלבד, שבהן לא הוכח קיומו של מצב נפשי של מצוקה חריפה בהעדר תיאור קונקרטי של תגובות, המשקפות פאניקה קיצונית. במצטבר, לא שוכנעו חברי הועדה כי האירוע נחווה סובייקטיבית כטראומטי ואשר על כן לא ניתן להכיר בקשר סיבתי בין האירוע להתפרצותה של מחלת הסוכרת מסוג 1, גם בהתעלם מהעדרה של אסכולה רפואית מדעית התומכת בקיומו של קשר כזה. אשר על כן, הערר נדחה. המערער ישלם הוצאות משפט בסך של 3,500 שקל.

ע"נ 17438-08-13