חדשות

וועדת הערר לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה דחתה ערר שהגיש אביו החורג של רס"ן עמנואל לוי ז"ל, טייס שנהרג בתאונת אימונים בשנת 2010, להכיר בו כזכאי לפיצוי מכוח החוק. הועדה: "הורה הנספה אינו רשאי להטיל ב"רוחב לב" את התשלום הכפול על אוצר המדינה"

העורר נשוי לאמו של רס"ן עמנואל לוי ז"ל, אשר נהרג בהתרסקות מטוסו בתאונת אימונים בשנת 2010 והוא בן 30 בלבד. הוריו הביולוגיים של המנוח היו גרושים שנים רבות עוד קודם להתרחשות האסון, והם הוכרו כהוריו של נספה על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום).

בערר שהגיש לבית משפט השלום בירושלים בשבתו כוועדת הערר לפי חוק משפחות חיילים, טען העורר כי אף הוא זכאי להיחשב כאביו של המנוח לצד אביו הביולוגי לצורך זכאותו לפיצוי על פי החוק. לדבריו, שימש כאביו של המנוח בפועל מאז נישואיו לאמו בשנת 1995. העורר סיפר בעדותו כי המנוח ומשפחתו חיו עם העורר חיי משפחה מלאים ושלמים במשך כל נערותו של המנוח, מאז היותו בן 15 ועד למותו. עוד טען העורר כי עד שהמנוח היה בן 25 הוא התגורר עמו, עם אמו ועם אחיו תחת קורת גג אחת והעורר היה זה שפרנס את המשפחה כולה כל אותן שנים, מתוך תחושת אחריות ואהבה.

גם לאחר שהמנוח עזב את הבית ועבר להתגורר בת"א, הקשר והתמיכה בינו לבין העורר לא נפסקו ונמשכו עד מותו. ביחס לאביו הביולוגי של המנוח טוען המערער כי זה נטש את המנוח ואת משפחתו כאשר המנוח היה בן 11 בלבד ומאז לא תמך בו ואבהותו הסתכמה בשיחת טלפון אחת לשנה ביום הולדתו. מנגד, קצין התגמולים טען כי העורר אינו זכאי להיחשב כאבי המנוח לצורך החוק שכן הוא עצמו הודה בעדותו כי נתפס אצל המנוח כחבר בוגר המלווה איש צעיר.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

חברי הוועדה - השופטת יעל אחימן, פרופ' רחמים יוסף וגב' ברוריה דדון דחו את הערר ללא חיוב בהוצאות. לדברי הוועדה, אכן אין מניעה חוקית להכרה בעורר כאב נוסף על האב הביולוגי של המנוח, שכן על פי החוק "בן משפחה" מוגדר גם כ"הורו של הנספה, ובכלל זה הורה חורג והורה מאמץ". לצד זאת קובע החוק כי קצין התגמולים רשאי להכריע בעד הכרה בשני ההורים, כלומר שישולם תגמול כפול, אולם הוא רשאי לעשות כן רק לאחר שעימת את תרומתו של כל אחד מן הטוענים למעמד ההורה הנספה ושוכנע כי הדבר היה מוצדק בנסיבות העניין.

לדברי הועדה, תכליתה של הוראה זו היא למנוע מצב של אי צדק שבו אדם ששימש בפועל כדמות הורית, למרות העדר קשר ביולוגי, יצא ללא כל הכרה במעמדו רק משום שלנספה היה גם אב ביולוגי, כלומר המדינה מוכנה לקחת על עצמה תשלום כפול אם הצדק הקונקרטי (נסיבות העניין), תובע זאת.

במקרה זה, צוין, אין חולק כי למערער היה חלק משמעותי בגידולו של המנוח, וזאת מבלי להתייחס למגוון השאלות העולות מנוסח הסעיף הנוגעות לשאלה מהו "מחסורו של הנספה" , או מהו המועד הקובע כשמדובר במילויו של מחסור "סמוך לפטירתו של המנוח",  או האם ייתכן שנספה שעבד והתפרנס למחייתו שנים רבות לפני מותו, במקרה זה מאז כניסתו לשירות קבע, עדיין ייחשב כאדם שניתן למלא את מחסורו לצורך החוק ועוד. לדעת השופטת, אין צורך לעסוק בשאלות אלו מכיוון שיש בגישת המערער פגם הרבה יותר יסודי המצדיק את דחיית תביעתו. לשיטתה, הנקודה הבסיסית יותר בעניין זה היא כי הורה הנספה אינו רשאי להטיל ב"רוחב לב" מעין זה שאותו חושף המערער את התשלום הכפול על אוצר המדינה, שכן זוהי "נדיבות" שהציבור משלם עבורה והיא אינה יכולה להתקבל על הדעת.

לכך הוסיפה השופטת את העובדה שהמערער מעולם לא העמיד את עצמו בעימות אל מול האב הביולוגי וציינה כי ברור שאין הדבר יכול להיעשות מאחורי גבו של האב הביולוגי, כפי שהוא גם אינו מנסה לעשות. נקבע, כי אין בכך כדי להקל ראש בתרומתו של המערער לחיי המנוח בנעוריו ואף יש להעריך את עמדתו על כך שאין הוא מעז לקרוא תגר בפועל על מעמדו של האב הביולוגי.

עמ"ח 25857-12-15